איזיקה גאון | אוצר יוצר 

"עצרתי את הווספה בשולי שדה מעובד, על אחת הגבעות מעל פירנצה. בשדה עבד איכר,ששתל שתילים רכים של חסה בין שורות של ראשי כרוב מפותחים. כשהגיע לקצה השורה עצר לידי והזדקף. אזרתי עוז ושאלתי באיטלקית עילגת מדוע הוא שותל את החסה בין שורות הכרובים. הוא הסתכל עלי בעינים שואלות כלא מבין. חזרתי על השאלה. האיכר פנה לאחור, בחן את חלקת השדה ושאל: "?NON E PIU BELO COSI" - האם זה לא יותר יפה כך? הפגישה הזו, שאירעה לפני יותר משלושים שנה, מאירה, כך נראה לי, את חשיבות האסתטיקה בעיני האיטלקים, ומ

באנצקלופדיה המצויירת ' תרבות', מופיע הערך' פורצלאן' תחת ' אמנות זעירה'. מסופר שם על המלך קארלו השלישי מבית בורבון ש"הנהיג את ממלכתו בתבונה, אך עניני המדינה לא מנעוהו מלהתמסר בהתלהבות לתחביבו : עיצוב כלים ופסלונים מחרסינה". בהמשך מאוייר הטקסט בתלומי פסלונים שכולם " כשיות חמדה", דמויות של רוכלים, נערות תופרות, רועות אוזים בשמלות מלמלה ונגני חליל על גזע עץ. עד לנסיעה שלי עם איזיקה לאיטליה, בתחילת שנות השמונים, דמו בעיני כל חפצי הפורצלן לאותם פסלונים מהאנקלופדיה תרבות. במילנו, רא

ארבעים ושמונה שעות של עיצוב ומשחקים. יום חמישי בבוקר, על הבמה, בשנקר, עולים אחד אחרי השני, מעצבים, ייצרנים ואנשי אקדמיה, ומדברים על חשיבות המשחק, על הצורך לגדל אנשים אמפטים, יצירתיים, גמישי מחשבה וערניים. בצדו הדרומי של איילון, 24 שעות של האקאטון תכנון צעצועים של טייני לאב ואני, כשהמחשבות שלי עוברות בחודשים האחרונים דרך פילטר של זמן, וצילומים בשחור לבן, מהרהרת באיזיקה, שבחר לשחק, שהאמין שמשחק הוא הדרך הנכונה לחשוב יצירתי ודאג להזמין את מי שעומד מולו לשחק יחד. לשחק ברצינות גמו

לכבוד יום המוזיאונים הבינלאומי, אני מצרפת טקסט לא גמור שכתב איזיקה כהכנה להרצאה, אין לי תאריך, וגם לא סוף, אבל הוא מתאר חלק מתוך המחשבות שלו אודות מוזיאון, תפקידו של האוצר והסיבות להמשיך ולפעול בתוך המרחב מוזיאלי משתנה. "כולנו יודעים מה עושה האוצר, או לפחות מה הוא אמור לעשות, אבל לא כולנו נסכים על מהי אומנות ומיהו אמן. אני מאמין שדבר מה חדש אשר נולד מתהליך יצירתי שאינו מוגדר "אומנות" באופן אוטומטי. ייתכן והוא "הוטבל" לאמנות על ידי צופיו ומשמשיו. אם נאמץ נוסחה זו לנושא שלנו -

יושבת מול ארבע קופסאות מלאות צילומים, אלבומים, מעטפות ושקיות שמסומנות בטוש אדום ובאותיות גדולות "לא מתאים", "שייך לכאן" או "להחזיר" אני מנסה לפענח את הסדר הפנימי ללא הצלחה. מוותרת ונכנעת לדיפדוף אקראי, כמה היה נפלא הרגע בו צולמו, כמה אהבה, תשוקה ואושר מקצועי נשקפות מהן. כמעט מכולן, מביטות אלי עיניים נוצצת של מי שאהב לנסוע כדי ללמוד, להקשיב לאוצרים, לדבר עם מעצבים ואדריכלים, להחליף רעיונות, לרקום תערוכות וכן.. גם לגייס כספים או כמו שהוא קרא לכך "נסיעות שנור". המרחק איפשר לאיזי

אחד הדברים הראשונים שרוכש סטודנט לעיצוב או אדריכלות, הוא ספר סקיצות, רצוי שחור, נטול פניות וקישוטים, ובו לפחות כמאה דפים מחכים להתמלא ברעיונות חדשים. גודלו של הספר, מתאים למקצוע, לכשרון וכמובן, לבטחון בו הוא מתמלא בקוים, רעיונות ותסכולים כאחד. בבצלאל של 1956, קיבלו הסטודנטים מחברת שורות, בכדי לתרגל כתיבה תמה של אותיות. מעולם לא שאלתי את איזיקה על בצלאל, איך התמודד עם הנזיפות כשאחר לשעורי רישום והאם שמע מספיק פעמים דברי שבח על עבודתו, כשהתמודד בכתיבה תמה של ספר שלם, כשהוא מב

איזיקה גאון נפטר ב 5 לאוגוסט 1997, בן 59 בלבד. יומיים לאחר שחזר ממסע של מפגשים עם יוצרים-מעצבים בזכוכית, שנענו להזמנתו ליצור יצירה לקראת תערוכה חדשה "דיאלוג עם זכוכית עתיקה" מאוסף הארכיאולוגיה במוזיאון ישראל ירושלים. רגע זה בחייו מסמל יותר מכל את דרך עבודתו האוצרית-יצירתית של איזיקה, חיבורים בין ישן לחדש, בין מוכר למפתיע, בין האפשרי לבלתי אפשרי. "איש חד-פעמי" שבכל מה שנגע, המחיש, אצר ויצר ניכרה המעורבות האישית המיוחדת שלו, "אמנות כדרך חיים" כפי שנהג לומר. סקירת שלל התנסוי