זכרונות ארוזים בספרים שחורים
אחד הדברים הראשונים שרוכש סטודנט לעיצוב או אדריכלות, הוא ספר סקיצות, רצוי שחור, נטול פניות וקישוטים, ובו לפחות כמאה דפים מחכים להתמלא ברעיונות חדשים. גודלו של הספר, מתאים למקצוע, לכשרון וכמובן, לבטחון בו הוא מתמלא בקוים, רעיונות ותסכולים כאחד.
בבצלאל של 1956, קיבלו הסטודנטים מחברת שורות, בכדי לתרגל כתיבה תמה של אותיות. מעולם לא שאלתי את איזיקה על בצלאל, איך התמודד עם הנזיפות כשאחר לשעורי רישום והאם שמע מספיק פעמים דברי שבח על עבודתו, כשהתמודד בכתיבה תמה של ספר שלם, כשהוא מבלבל בין א לע ול-ה.
שעורי עיצוב אותיות השאירו אותו, עולה חדש-ישן, קרוב אל השפה כמצויירת. כתב ידו, הכל כך אופייני, התפתח עם השנים והיה הדבר הראשון שיכולתי לזהות על פתקאות, גליות מחו"ל, כרטיסי ברכה מטורפים שהיה מצייר, הקדשות בשולי ספרים, מעל מעטפות מכתבים וגלויות אויר, כמו שרשרת של מילים רקומה בדרך אלי.
באחד הימים, חשבתי לפני כמה שנים אולי נהפוך אתן לפונט. אני חושבת שהוא היה אוהב את זה, ומייד צוחק על כך שבטח יש משהו טוב יותר לעשות עם הזמן.
בתוך הספרים, כתובים חלומות, לפעמים הפוכים, לפעמים מקופלים בתוך כיסי נייר סגורים., תוכניות לתערוכות, מחשבות על עיצוב חלל, על קהל המבקרים, רעיונות לכרזות. מידי כמה עמודים משודכים אל העמודים כרטיסי ביקור ישנים, עם מספרי טלפון שודאי כבר התחלפו. ליד כל כרטיס כתוב משהו, שיעזור לו לזכור מי האיש או האישה, ומה הוא צריך שיקרה איתם.
לפעמים יש הארות מצחיקות, נקודות למחשבה, החלטות מודגשות בקו, סימונים עגולים וסימני קריאה אדומים. בעמודים אחרים, מפורטות תוכניות הנסיעה שהיו לגיוס כספים, פגישות עבודה, איסוף חפצים לאוסף המחלקה בירושלים, הרצאות ופגישות ארוכות ארוכות עם מעצבים ואדריכלים. כאשר היה מישהו מאיתנו מתלווה לאיזיקה בנסיעות הללו, הוא היה "זוכה" בתפקיד צלם הוידאו של השיחה. "כך גם תקשיבי וגם יהיה לנו וידאו לתערוכה".
בשנים האחרונות לחייו, הרגשנו שאנחנו חייבים לשמור עליו מכל משמר, לכל מקום הלך מישהו מאיתנו איתו. אז, הפכנו להיות אלה שזוכרים. עשר בערב, הטלפון מצלצל "תגידי, איך קוראים לג'ינג'י שפגשנו בשבוע שעבר?" . אחרי מותו, אבדה לי היכולת לזכור שמות. כאילו שאבדה הסיבה העיקרית בעבורה ידעתי הכל בעל פה.
"אתה מהרהר על המוות ?" נשאל דורי בן זאב בראיון ששמעתי היום "אני מהרהר בחיים"
"איפה יזכרו אותך ?" המראיין לוחץ "אני מקווה שבשכל" הוא עונה, מחייך ומרחיב "אני מעדיף לחיות, ליצור ולאהוב, כל זמן שאפשר".
