מחשבות בעקבות מקומיות, לאומיות וזהות חזותית
החיפוש אחר שורשים מקומיים בשלביה הראשונים של האמנות החזותית בארץ במהלך המאה ה-19 מורכב ומתסכל. רובם של היוצרים אותם אנו מזהים היום כ-מקומיים או העוסקים ביצירה מקומית, היו חסרים את מה שיהיה מזוהה בשלבים מאוחרים יותר כזהות לאומית. חלקם עסק במחקר חזותי של תולדות הקהילות היהודיות או בקרב התושבים המקומיים האחרים בארץ תוך היקסמות ממסורות של יצירה אומנותית – מה שבימינו נקרא קראפט.
תוצרי מלאכות היד, המשך ישיר של מסורות חומריות מקומיות בטקסטיל, חומר, רקמה, עץ וצורפות, היו מיועדים לשתי מטרות עיקריות - האחת שימשה את חיי היום יום (מטריוויאלי ועד חגיגי) והשנייה סיפקה את תשוקתם של עולי רגל ותיירים (יהודים נוצרים ומוסלמים) והיו שזורים בה יותר סמלים דתיים, סמלים מוכרים ומזוהים ודגמים שהפכו סמל לתפיסת המערב את האוריינט. אמנים אירופאים נוצריים ברובם שהגיעו לתור את הארץ ולתעד אותה, יצרו דימויים של "ארץ הקודש" כשהמוטיבציה המרכזית שלהם היא כמובן דתית ואוריינטליסטית. רישומים ומאוחר יותר תצלומים של אותם אתרים ודמויות תוך הדגשת חזותם האקזוטית שימשו בסיס מאוחר יותר לציורים ותחריטים שבוצעו באירופה. בולטת בכולן הגישה הסטראוטיפית באצטלה אתנוגרפית – גמל ולידו דמות עטוית כפיה על רקע נוף מדברי ובו עץ דקל יחיד וכיוצא באלה.
למרות שבצלאל לא היה בית הספר הראשון לאמנות או כפי שנקרא "בית המדרש לאמנות ולמלאכת אומנות" חשיבותו בעצוב סדר היום החומרי והנרטיב החזותי המתגבש היה מרכזי ודרמתי. מורי בצלאל, יוצאי אירופה מומחים בתחומם, בוגרי תנועת הארט-נובו והארטס אנד קראפט. האחרונה דגלה ביצירת חברה שוויונית -יצרנית וקואופרטיבית. ציטוט דומה לעקרונותיה צייר זאב רבן, על סמל הרבעון "ילקוט בצלאל" [1927] "המלאכה, הפאי, האמנו, הניצן, אמנות ללא נשמה כתפילה ללא כוונה"[1].עם פתיחתן של המחלקות השונות לאריגה, ציור פיסול, בית המלאכה לצורפות בבן שמן, המחלקה לקליגרפיה שמאוחר יותר הפכה למחלקה לגרפיקה שימושית -התממש חזונו של ש"ץ להקים בית ספר שהוא חברה לייצור כמו שהיא חברה ליצירה מקומית. המעניין בעיני כמובן, היתה בחירתו של שץ לקיים מוזיאון – חדר פלאות של נוף צורה וצבע ארץ ישראלים. המוזיאון – שהיווה סוג של מאגר ידע חזותי בעבור היוצרים, צמח לצד מוזיאונים כמו המוזיאון לזאולוגיה באונ' העברית או מוזיאון הצומח העברי של פרופ' הראובני ועוד, לצד. צמיחתם של מוזיאונים רבים ודומים באירופה.
הקשר שבין לימודי האמנות והמוזיאון היו המפתח לקשר בין הסטודנט יצחק גאון - והמוזיאון שיהיה מרכז חייו. איזיקה, סטודנט צעיר במחלקה לגרפיקה שימושית, 1958-1961, נאבק כאחרים עם תשלומים לשכר הלימוד ושכר הדירה. לשכת העבודה בירושלים הפנתה אותו לעבודת סלילת הכביש לגבעת רם. הוא קרא לאבנים הגדולות שסחב ג'ובות[2] – מילה שודאי שמע באתר העבודה.... אבל מאז בכל פעם שהיה צריך להתמודד עם כסף קטן וכבד בכיס היה קורא לו ג'ובות.
ב1965 כשנפתח בשולי אותו הכביש מוזיאון ישראל הפך איזיקה להיות אחד מהמדריכים הראשונים שהתקבלו לעבודה באגף הנוער. הוא היה גאה מאוד לספר לכולם שאת הכביש מהעיר למוזיאון - הוא סלל במו ידיו. איילה גורדון, מי שהקימה את אגף הנוער כתבה עליו כך "כמו את הכביש, כך בכל פעולה שלו במוזיאון - הוא סלל דרכים חדשות ורעיונות חדשים בחינוך לאמנות ובהקמת המחלקה לעיצוב ואדריכלות במוזיאון שאותה ניהל כשלושים שנה". לצד עבודתו כמדריך באגף הנוער, עבד הסטודנט איזיקה כמעצב ומאייר גרפי במשרד החינוך, שם אייר וערך חוברות למלאכת יד וכמעצב בשבועון 'למתחיל', שנוסד ב1956 על ידי "מחלקת הנחלת הלשון והשפה" של משרד החינוך. את העיתון ערכה רחל ענבר והוא הודפס בדפוס סלומון ברחוב הרב קוק בירושלים.
דפוס סלומון, שייסדו בסוף המאה התשע עשרה יואל משה סלומון ומיכל הכהן, היה הדפוס שהוציא לאור בשנת 1863 את הגיליון הראשון של 'הלבנון'. סלומון, שיצא לאוסטריה ורוסיה ללמוד תורה, משנה את מהלך חייו כשהוא מחליט עם הכהן ללמוד דפוס ורוכש בכספי הנדוניה שלו מכונת דפוס ליטוגרפי ומביא אותה לארץ[3]. לפני העיתון התפרסם הדפוס בעיצוב והפקת ה'שושנתא' - 'מדריך' למקומות הקדושים בארץ הקודש בו צילומים ותיאורים ומיועד ליהודים בגולה ועולי רגל.
"השושנתא" היתה מוצר הדפוס הראשון בליטוגרפיה המודפס בארץ (1862) ה"שושנתא"[4] השתלבה היטב בענף מזכרות ארץ הקודש, שפרח החל מאמצע המאה ה־19 בעקבות תנועה ערה של תיירים לארץ. את הדפוס הליטוגרפי החליפו בדפוס סלומון [5] מכונות דפוס ידניות ואז אוטומטיות. ריח הדפוס נשאר, הדיו פחות מלכלך והאותיות היצוקות הפכו בעצמן למזכרת. בעוד שאנשי היישוב הישן תפסו את האמנות כמדיום חזותי המשרת נרטיב דתי, צמחו בראשית המאה יוצרים עבריים חדשים שהעניקו לתבניות החזותיות תפקיד חדש, חילוני ולאומי. לצד תהליכי גיבושה של התרבות העברית- ציונית בטקסטים מכוננים ומבנים חברתיים-לאומיים, החלה להתפתח שפה חזותית ייחודית וחדשה לתרבות העברית. את התבניות הראשונות בתחום הדפוס יבססו אמנים מגרמניה ואוסטריה שהגיעו לארץ כשהם כבר אמנים מנוסים ובעלי מעמד בתחום ההדפס. לצד היוזמות הפרטיות בשנת 1909, שלוש שנים אחרי הקמת בצלאל, בית מדרש לאמנות ולמלאכות-אמנות, נפתחת סדנת הדפס ליטוגרפי. עד מהרה, כותב שץ, היא הופכת לסדנא ליצירת הדפסים אמנותיים ולא מסחריים ובשנת 1923, מורי בית הספר זאב רבן ומאיר גור אריה,"בית דפוס לעבודות גרפיקה". אמנים רבים שמהגרים מאירופה לארץ ישראל בעקבות החלום לייסד תרבות חדשה – 'ממציאים מסורות חדשות ותבניות חדשות' כפי שקורא להם אריק הובסבאום. הובסבאום מפריד במאמרו בין מדינות 'מתחדשות' ל'חדשות': במדינות 'מתחדשות' נעשה שימוש במנהגים, סמלים או מבנים חברתיים שהיו קיימים בעבר לעומתן במדינות 'חדשות' לגמרי, יש צורך להמציא את כל אלה על מנת להבטיח זהות חברתית מלוכדת. הצלחתה של מסורת חדשה[6]. אנשי חיבת ציון והחלוצים הציונים, ראו חשיבות עצומה בעיצוב דרכים שונות ל'החלץ' מן התרבות היהודית ולגבש "קיום אוטנטי וטהור של אומה עברית בארצה"[7]. סטראוטיפים גלותיים שהיו חלק מתפיסת עולמם של 'לא יהודים' על יהודים הוחלפו בערכים וסמלים של עבודת כפיים, עבודת אדמה, הגנה עצמית, חוסן פיזי, החלפת בגדים והחלפת שמות לועזיים בשמות עבריים כולם חלק תהליך גיבוש דמותו של העברי החדש. החל מסוף המאה ה18 אנו נוכחים בעוצמתם של אמצעי הדפוס ככלי דרמתי בהפצת הרעיונות החדשים, כוחם בהאצת תמורות תרבותיות וחברתיות, טמון במידה רבה ביכולתם לחדור את המרחב הביתי ללא תיווך של סוכני שינוי מסורתיים. במסגרת העליה החמישית, מגיעים לארץ אמני רבים שמבקשם להמשיך מחד את מורשת המסורות המודרניסטיות והגרמניות כשהם מציעים זהות חדשה לעם נודד. כל אלה שזורים בצמיחתו של איזיקה כיוצר ישראלי-תלמיד בצלאל, המתרגל שפה חדשה, בכתב חדש, זהות חדשה, כשהוא משתוקק מחד להיטמע ומאידך להישאר שייך למסורות האירופאיות דרכן עוצבה ילדותו ואליהן קיוו לחזור הוריו שראו בארץ ישראל, תחנה זמנית ולא בית.
איזיקה, שמתחיל את לימודיו כעולה, אדם צעיר, שמנסה להיטמע בחברה הירושלמית של שנות החמישים, לומד את "מילון המונחים השגורים ביותר בפי גרפיקאים החיים בארץ" שכותב מרדכי נרקיס מורו המיתולוגי והוקדש להרמן שטרוק. הוא מתחיל את שנה א' בלימוד של פונט נרקיס ורישום אותיות ייסודי – שילווה את כתב ידו וניכר במחברותיו וזוכה ב-1962 בפרס הרמן שטרוק להדפס בו הוא מתאר את סיפורו של המלך חזקיהו בכתב יד אמנותי ואיור צבע .במהלך לימודיו, ועד לשנת 1978 עובד איזיקה כמעצב ומאייר בדפוס סלומון – שמדפיס את השבועון 'למתחיל'. כילדה אני זוכרת את הימים שביליתי עם איזיקה בדפוס סלומון, העיתון, כשהוא מכין איורים מלווים לכתבות ומאשר הדפסות. את מכונות הדפוס הידניות, את הצבע השחור שהיה טבוע בידי המדפיסים, את הריח המיוחד, ערבוב של נייר דבק ודיו, רעש יניקת האוויר של זרועות המשיכה ותנועתן, מערמת הנייר אל הגלופות. כילדה, זכיתי לקבל אותיות בדיל שיציקתן לא צלחה, לנסות את מזלי בהדפסה "עד שאבא יסיים לעבוד". לא פלא, אם כך, שכל המצגות שאני מכינה אודות עיצוב ישראלי, תמיד עוצבו בשחור לבן ואדום – כך נראתה ילדותי ה'מקצועית' – אותיות סדר עבריות בצבעי דפוס ברורים. בשנת 1962, זוכה איזיקה במלגה נוספת ומצטרף לדדי בן שאול ודויד פלומבו בהקמת השלוחה לעיצוב של בצלאל שייזם מנהל בצלאל דאז, פליכס דרנל.
האם ילדי מלחמת העולם השניה היו יציבים מספיק בכדי לשחרר את זהותם הלאומית, או שמא הקריאה לבינלאומיות שיחררה אותם מהצורך למלא אחר התביעה להיות "עבריים", מקומיים, שורשיים ולמחוק את זהותם האחרת תוך שהם יוצרים אמנות בינלאומית ומשוחררת
את תחילתו של מה שיהפוך להיות עולמו המקצועי- יפגוש איזיקה בנסיעה לאיטליה. בסוף שנה רביעית 1963, הוא זוכה במלגה מטעם ממשלת איטליה ויצא כתלמיד מצטיין לשנת סטז' באיטליה, כשהוא יוצא את הארץ יחד עם יפה, אמא שלי, והווספה :
"עצרתי את הווספה בשולי שדה מעובד, על אחת הגבעות מעל פירנצה. בשדה עבד איכר, ששתל שתילים רכים של חסה בין שורות של ראשי כרוב מפותחים. כשהגיע לקצה השורה עצר לידי והזדקף. אזרתי עוז ושאלתי באיטלקית עילגת מדוע הוא שותל את החסה בין שורות הכרובים. הוא הסתכל עלי בעיניים שואלות כלא מבין. חזרתי על השאלה. האיכר פנה לאחור, בחן את חלקת השדה ושאל: האם זה לא יותר יפה כך ?
" NON E PIU BELO COSI"
[1] י. גרנות, "בצלאל ומושבת הצורפים בבן-שמן, חלוצת תעשיות הבית: בין תחיית רוח הבוטגה לתחיית הגילדות", בתוך: כנען-קדר, נורית (עורכת), אמנות ואומנות, זיקות וגבולות, הפקולטה לאמנויות ע"ש יולנדה ודוד כץ, תל אביב, 2003, עמ' 127-128 [2] גֵ'יבּ جيب (בספרותית גַ'יְבּ) וברבים גְ'יוּבּ جيوب – כיס. השורש הערבי ג'י.י.ב. עוסק בכיסים. בעברית אפשר לראות אותו רק אם מתעלמים מהגזרות הברורות של השורש, במילה גב – בסלע – גומחה, או גוב – אריות. [3] "וכשוב מיכל הכהן אל חברו ובידי שניהם סכומים מספיקים להוצאת הדרך, אז נדברו איש אל רעהו, כי לא טובה הדרך בה הלכו עד עתה, ועל אשר עשו סוף סוף תורתם קרדום לחפור בה. סיסמת שניהם הייתה מוחלטת: "טובה תורה עם מלאכה", והיות שבארץ רוסיה לא מצאו אפשרות ללמוד מלאכת מחשבת או "אמנות", החליטו לנסוע למדינת אשכנז. שם עלתה במחשבתם לבחור באמנות נקייה ורבת ערך ושתהיה חדשה בירושלים" (מ' סלומון, שלשה דורות בישוב, ירושלים 1939 ,עמ' 143.) [4] ה"שושנתא" הייתה נפוצה באירופה במחצית השנייה של המאה ה־19 ופרחה באנגליה הוויקטוריאנית. בהמבורג שבגרמניה הדפיס s’Adler. C Establishment Printing שושנתות של ערים שונות בעולם, ובהן עשרות ערים אנגליות עבור המוציא לאור הלונדוני Myers Joseph . [5] "בכסף נדונייתם שהמציאו להם מירושלים קנו החברים מכונה ומכשירים למלאכה זו. אף רכשו להם אבנים שתמונות המקומות הקדושים בארץ־ישראל חקוקות עליהן, ובזה שבו לירושלים. ראשית עבודתם הייתה ה'שושנתא'...[ בעבודה זו התחרה אתם אחרי כן מר שפירא הידוע, שהתנצר ]...[ ואולם לא הרבה זמן עסקו בזה, כי האבנים שעליהן נחקקו הצורות נשברו" (י"י ריבלין, "רבי יואל משה סלומון הסופר והעורך", קובץ מאמרים לדברי ימי העיתונות בארץ ישראל, תל אביב 1935 ,עמ' 6-7.) [6] א. הובסבאום, "מסורות בייצור המוני : אירופה, 1914 - 1870 " . בתוך : ה' וסרמן וי' דהאן, להמציא אומה : אנתולוגיה. האוניברסיטה הפתוחה, 2006 , עמ' 85 - 124 . [7] א. שפירא "דור בארץ", יהודים ישנים יהודים חדשים, עם עובד, 1998 ע"מ 100 - 151. [8] ג. עפרת, 'הפרוגרמה של האקדמיה בצלאל 1970 ואילך 'המחסן של גדעון 2011
