חמישי באוגוסט x עשרים

"נוסעים לכפר" זו הדרך שלנו להגיד שאנחנו נוסעים לבית הקברות של בית הלוי, ב30 למאי, יום ההולדת ובחמישי באוגוסט, כבר עשרים פעמים, עשרים שנה ונדמה שהן לא עברו כלל.

במשך כל ילדותנו, הנסיעה לכפר היתה מלווה בריח של קיץ, ענבים ומלונים, סדנויצ'ים של חמאה ושינקן עם מלפפון טרי, דשא קצוץ ושיחות ביגוסלבית. כל אחד מאיתנו זוכר את הימים האלה אחרת, בצילומים, בשחור לבן אנחנו נראים מאושרים, באמת היינו ועודנו, מאושרים. גם כשאנחנו נוסעים היום, לכפר, אנחנו עצובים ומאושרים, מן ערבוב מטורף של חויות וזכרונות, הכרת תודה וצער, געגוע למה שיכול היה להיות.

נוסעים לכפר. אני סופרת, עשרים, כך אני תמיד יודעת כמה זמן עבר. עדיין לא השתכנעתי שהוא באמת איננו. ולא יחזור. משהו בפרדה החפוזה כל כך השאיר אותי בהרגשה שפשוט נסע למקום רחוק ושכח לחזור. עסוק ביצירה, ציור, עשייה, פוגש אנשים חדשים בארוחות ערב נפלאות ועוד רגע יחזור הביתה. אני כמעט ולא זוכרת את השנה הראשונה אחרי שלא היה. בחמישי באוגוסט 1997 ירד גשם. אמצע הקיץ, אי אפשר לשאת את הצער. ואז, בדיוק בפניה למושב, מתוך הרדיו נשמעות המילים :

." אז למה כששרתי לו שיר שאהב נרדם הוא פתאום ועצם את עיניו אז למה כששרתי לו שיר שאהב נרדם הוא פתאום ועצם - את - עיניו"

זה היה הרגע שבו הבנתי שהוא איננו יותר, עצם את עיניו ונרדם. שנה של אין זכרונות, מה יש כבר לזכור אם הדבר הכי משמעותי נעלם פתאום. היו תערוכות, כנס לזכרו, מפגשים עם אנשים, שיחות, אני מוצאת את עצמי מתנצלת שוב ושוב, אני לא זוכרת כלום. שנה של אין.

מה משאיר איש אחרי שאיננו. אהבה, יצירה, תשוקה עצומה לחיות. ידיעה שאין מספיק זמן וגם הבנה שהוא עוד מעט לא כאן.

דרך ספרי הסקיצות, הפיתקאות, המחשבות המשורבטות בחפזה, ניסיתי השנה להתקרב ולהבין את מה שנשאר עד היום כזכרון שבעל פה. הסיפורים אודותיו, מידי שישי בערב, כשאנחנו מתכנסים לאכול יחד, נדמה שאיזיקה יושב אינו ליד השולחן. נוכח ונעדר, לפעמים אנחנו מבקרים את הדרך שבה תמיד הציב בפנינו רף גבוה, דרש מאיתנו להיות טובים יותר, לדייק, לחשוב, להרחיב ולפעמים אנחנו פשוט מתגעגעים לשמחה המתפרצת שהיתה מלווה כל מפגש. במשך השנה, חיפשתי את הניירות שכתבנו במשך השנים, מילים לאורך הזמן האבוד, מלוות את קוי פרשת המים של הזכרון המתרחק. מצאתי את המיילים של גילי, את התשובות שלי, מכתבים בקופסאות, גלויות אויר משנות השבעים ששמרתי בדיוק לזמן הזה.

וגם את הנייר הבא - שנכתב רגע לפני שעזבנו את רחוב ושיץ 6 בירושלים. מה שהיה עד לאותו הזמן ה-בית.

2003

"יום שישי שש בערב, בערך בשעה שהשמש כבר בחצי שקיעה, האור מתחיל להתחלף והופך רך, אני שומעת דיסק מחווה. מחווה לימי שישי האבודים. בעוד חודש, פחות או יותר, אנחנו עוזבים את הבית, נפרדים מארבעים שנים של זכרונות. 'ושיץ', זה הכינוי שהוא קיבל כשלאט לאט כולנו יצאנו לחיים עצמאיים, ונוצר פתאום צורך להפריד בין בית אחד למשנהו. אבל באיזשהו מקום, הבית ב'ושיץ' , נשאר תמיד -ה-בית. ובעוד חודש זהו. המחשבה הראשונה שלי היתה לכתוב על ארכיטקטורה, על סגנון חיים, על אופי עיצובי, הרי בבית גר אחד האנשים הכי חשובים להתפתחות העיצוב בישראל, -ה-אוצר לעיצוב ואדריכלות , במשך שלושים שנה, איזיקה, שתיכנן ועיצב את הבית כמו מוזיאון פרטי, תערוכה מתחלפת של עצמו. אבל במחשבה שניה, מה שבאמת 'עושה' בית הוא נמצא מעבר לארכיטקטורה, לעיצוב, לצבע העץ ואופי הטקסטילים. האנשים, החיים היומיומיים, החפצים הקטנים והגדולים, הציורים, התצלומים, הריח המיוחד של ארוחת ערב ותקליט של רומנסה ספרדית ביום שישי אחר הצהרים.

עד לפני שש שנים, היה הבית שלנו מרכז למעצבים, ארכיטקטים, יוצרים וחושבים בתחומי העיצוב, הארכיטקטורה , בארץ ובעולם. שש שנים כבר שאיזיקה, אבא, איננו, והבית (ואולי גם אנחנו) מחכים שפתאום הוא יפתח את הדלת ויכנס ואחריו האורחים לארוחת ערב, אטורה סוטסאס, ארטה איסוזאקי או דניאל ליבסקינד..ארוחות ערב של יום שישי היו גולת הכותרת של השבוע, במיוחד בשבועות של פתיחות תערוכה. למוזיאון ישראל לא היה תקציב ארוח וככה הפכנו ממשפחה שנפגשת ביום שישי לארוחה חגיגית, למארחים רשמיים של המוזיאון. בגיל שש הוזמנתי לשבת ליד השולחן, בתנאים מגבילים יש לומר.."חייבים לדבר אנגלית, צריך לדעת להתנהג, ולהקשיב ולהשתלב בשיחה.." וככה במשך 32 שנים , עברתי ליד איזיקה 'טירונות' בלהיות כל מה שתכנן עבורי. אם הייתי בנו הבכור היו קוראים לזה "הבן היורש" . בבית שלי, כמו ב'ושיץ', אין סלון. סלון שייך לאנשים שלא עובדים. ככה אבא שלי נהג להגיד. אצלו שבת הוא יום פנוי לסיים דברים שלא הספיק במשך השבוע, מכתבים, רעיונות, ציורים או זמן פשוט לשבת ולדבר. כמה שאנחנו דיברנו.. כל רעיון, כל סקיצה, כל מחשבה נותחה מעל שולחן האוכל. ארוחה ממוצעת לא הסתיימה בפחות משלוש שעות של שיחה, ויכוחים, עימותים, סקיצות, ציטוטים.. עוד אספרסו, עוד תה, השולחן מתרוקן מהאוכל ונשארים לדבר – על מוזיאון העיצוב בלונדון, על הרעיונות שמאחורי האוספים של ויטרא, או איך כדאי לפתור את התערוכה הקרובה במחלקה ומה זה רעיון ארכיטקטוני טוב. בבית , האנשים שקוראים עליהם במגזינים וספרי עיצוב, היו חלק מהחיים, חלק מארוחות ימי שישי.

אני חושבת שרק בבצלאל, הבנתי, כמה קרוב אני נמצאת אצל ההתרחשויות האמיתיות. כמה יותר מעניין זה לשמוע את הדברים נרקמים בפועל מעל השולחן, ולא לקרוא עליהם אחר כך במגזין. המבנה של הבית, בתצורה הסופית שלו, תוכנן על ידי ג'ף ודבי רמז (וזה לא שהיה להם קל עם לקוח כמו איזיקה..) יש חלוקה ברורה של מה שחשוב ומה לא. מרכז הבית הוא שולחן האוכל הענקי שיצרה אילנה גור, לוח שיש עצום ועגול, ככה שאפשר להושיב בנוחות ארבעה אבל גם ארבע עשרה איש..שולחן האוכל נמצא מייד בכניסה ובהמשכו המטבח שמשמש כעין חיץ בין אזור הארוח והאזורים הפרטיים. מהמטבח אפשר לעבור ל'חדר הגדול' , לפעמים, לפני האוכל איזיקה נהנה למזוג לכולם שליבוביץ' יגוסלבי או להראות את העבודות האחרונות שעשה בפורצלאן או זכוכית שהגיעו מהפורנצ'ה בונציה.. אני חושבת שהוא מאוד אהב את החשיפה הזאת, את הרובד הנוסף שיכול היה לחשוף בפני היוצרים , הפן השני, מעבר לתפקידו כאוצר – הוא היה איש יוצר, כל דבר שעשה היה מקבל את מלוא תשומת ליבו. ציור, רישום, סקיצה לכלי זכוכית חדש או מובייל לעומר שרק נולד. והוא אהב אנשים, הרבה, שמחים, אהב לנהל את הארוחות ב"יד רמה" בקולניות שמחה ומאחדת. חובש לארכיטקטים יפנים כיפות בוכריות צבעוניות, כדי לערוך טקס ברוך בורא פרי הגפן..או מסביר על לחם למעצבים איטלקיים – על הלחם בשלוש הדתות, על המשמעות שלו ליהדות, על ירושלים שהיא טבורו של העולם על עיצוב מוסלמי ופטנטים ישראליים. ככה לאט לאט, הפכו הארוחות האלה, מצרך מבוקש.. והוא היה אלוף בלקבץ את המינון הנכון, מצרף מעצבים ישראליים צעירים למפגשים כדי לאפשר להם לפגוש אדריכלים בינלאומיים ואולי להתחיל איזה קשר בזכות עצמם. שמח שהוא מצליח ליצור התרחשות בזכות עיצוב ואמנות. היום, שש שנים אחרי שהוא איננו, נדמה לנו שזה מובן מאליו שיש גלריות לעיצוב, שמשרד התמ"ס מעודד חונכות עיצובית, שמתקיימות תחרויות וארועים המעודדים עיצוב.ואני חשבתי שנכון, לזכור לרגע שלפני שלושים ושש שנים, כשהוא פתח את המחלקה לעיצוב ואדריכלות במוזיאון ישראל, אף אחד לא הבין למה , ומה לעזאזל הוא רוצה האיש הזה מאיתנו. אבל הלהט שלו, מאה ועשרים תערוכות, עשרים שנה של תחרויות לעידוד העיצוב ואדריכלות,ייזמות אמיתי לעידוד הדיבור על עיצוב שלא לומר עידוד מעצבים.... בהחלט נותנות היום את אותותיהם. והכל, התחיל סביב השולחן בבית. השכנועים הכי מסובכים, התרומות הכי מענינות, נרקמו מעל לסיר של עוף בערמונים ושזיפים... עוד חודש, אנחנו עוזבים את ושיץ אני מקווה שאנחנו לא מתחילים לשכוח."