מסעות בשביל לחשוב

May 17, 2017

יושבת מול ארבע קופסאות מלאות צילומים, אלבומים, מעטפות ושקיות שמסומנות בטוש אדום ובאותיות גדולות "לא מתאים", "שייך לכאן" או "להחזיר" אני מנסה לפענח את הסדר הפנימי ללא הצלחה. מוותרת ונכנעת לדיפדוף אקראי, כמה היה נפלא הרגע בו צולמו, כמה אהבה, תשוקה ואושר מקצועי נשקפות מהן. כמעט מכולן, מביטות אלי עיניים נוצצת של מי שאהב לנסוע כדי ללמוד, להקשיב לאוצרים, לדבר עם מעצבים ואדריכלים, להחליף רעיונות, לרקום תערוכות וכן.. גם לגייס כספים או כמו שהוא קרא לכך "נסיעות שנור". המרחק איפשר לאיזיקה הרבה חופש. חופש מטרדות היום יום, קטנות וגדולות כאחד, ילדים בבית הספר או בעיות תקציב במוזיאון, ויכוחים על תוכן בפורום אוצרים או מילואים בחברון. כשארז, תמיד ברגע האחרון, ותפס מונית לשדה, תמיד ברגע האחרון, כבר ניצתה בו שמחה של הרפתקאה חדשה. כמה פעמים רצנו אחריו לתוך נתב"ג כשהוא הנוסע האחרון שמגיע לדלפק, ננזף בחיוך עלידי דיילת הקרקע בטרמינל 1... "אם הרפתקאה" הוא אמר "אז כמו שצריך".

היום מצאתי צילום נפלא מ-1983 שצילמה שולה, מזכירתו המיתולוגית של טדי קולק, מתוך חלון הרכב בו נסעה - כשאיזיקה במונית "הדר" קו המוניות היחיד שנסע לשדה התעופה. 

ככה גם אני זוכרת אותו - מחייך, מנופף ובעוד שניה נעלם למסע חדש.האפשרות לצאת ולחזור, לפגוש את הנעשה בעולם ולעבד את הרעיונות לתערוכות וארועים בארץ, היא הזדמנות יוצאת דופן להתקרב ולהתרחק מהיום יום, מהשגרה ולברר אם הדרך עדיין מצדיקה את המאמץ, אם לא סטית אל שולי העניין, אם המחשבות שלך עדיין רלווטיות, האם באמת יש לך משהו משמעותי לפעול למימושו, האם פיצחת אופן תצוגה חדש, האם בסופו של דבר, ילכו האנשים בחלל התערוכה כשהם מחייכים בהנאה וסקרנות, השראה ועניין. את ההרפתקאות הראשונות שלו, אני כמובן לא זוכרת הנסיעה לאיטליה בעקבות פרס שטרוק - אותו קיבל על פרויקט הגמר בבצלאל, או את הנסיעה הארוכה למקסיקו, ממנה השתמרו עשרות שקופיות, צעצועי עץ ומתכת וכמובן, חיבה יוצאת דופן לחולצות כותנה צבעוניות אני עוד הייתי קטנה מידי. אבל מייד אחריהן עקבו נסיעות שונות, שהביאו איתן אבא שמח במיוחד עם מתנות שונות ומשונות ומנהג להטמין אותן ב"ארון השחור" שבסטודיו, עד שיצאו משם יום אחד לאור השמש.. ייעטפו בנייר חגיגי, בדרך כלל מעוטר בציורי פרחים וברכה מעשה ידיו.

 

שתי נסיעות שאני זוכרת במיוחד, שתיהן לאיטליה. באחת, כבר הייתי "חמור גדול" כמו שנהג לקרוא לנו בצחוק, סוף שנה שניה בבצלאל ...הצטרפתי לנסיעה לונציה, לפגוש את האדריכל הנס הוליין, לקראת פרויקט משותף של איזיקה ושלו עם האספן והמצנט - קלטו מונרי. מונרי, מליונר איטלקי שנראה כמו דמות לקוחה מסרט, שיכן אותנו בדירה שלו בונציה, שכולה מרוהטת ברהיטים של ממפיס ואלכמיה. אני, שבדיוק סיימתי ללמוד את הקורס בתולדות העיצוב אצל פרופ' שמוליק קפלן, לא יכולתי שלא להתרגש. כמו להיכנס לתוך 'דבלספרד' של דומוס. איזיקה התנהל בדירה, כאילו תמיד גר בדירות כאלה, בלב ונציה, לבוש חלוק כותנה מצרית ומעשן (הס פן אלשין) סיגר. במשך הימים התפקיד שלי היה לצלם במשך היום (בסטילס ובוידאו) את תהליכי העבודה ובערב, להיות נוכחת בארוחות ערב ארוכות בהן שוחחו על הפרויקט, ניתחו את מהלך העבודה שערכו במשך היום ולתעד את המחשבות לקראת היום שלמחרת. אלה היו הזדמנויות נפלאות להביט בו, רוקם מחשבות, שיחות, רישומים, רעיונות ומוביל את הוליין כמו מונרי, אל מבנה קונקרטי של תערוכה. אחרי שבוע של עבודה, אני הייתי מותשת מהצורך להאזין ולתעד, התכנסנו לארוחת ערב מפוארת על אחד הרציפים בונציה.

מחוץ למסעדה, נערך שולחן ועליו מפה לבנה, כלים נהדרים שהוחלפו מידי מנה, כמו היין והסכום. 

היום אני יודעת שהייתי צעירה מידי בכדי להעריך את האוכל והיין, אבל גדולה מספיק, בכדי להבין שהמפתח לכל תערוכה - מתחיל ונגמר בקשר האישי, בחויה המשותפת, בתחושת ההתעלות כשחלום משותף מתממש הודות לנחישות, מקצועיות ותשוקה שחולקים אנשים.

 

 

ללמוד לעשות קסמים כאלה ? לי זה לקח לפחות 20 שנה.

היום, אין דבר שאני נהנית לעשות יותר, מאשר לשבת עם אוצרים, יוצרים, מעצבים ואדריכלים ולדבר שעות, עד חידוד הפרטים הקטנים, עד שנגענו בכל נקודה, עד שהגענו להסכמה, עד שגיבשנו תערכה חדשה. לפעמים זה לוקח פחות... ארוחת צהרים עם שתי כוסות יין, יכולות לעשות את העבודה לא פחות טוב מזה.

 

הנסיעה השניה, חקוקה אצלי כאחת הנסיעות המרתקות ביותר, ולא, אין לי אפילו לא צילום אחד שלה. 1978, אני מצטרפת ל'נסיעת מילנו' הראשונה שלי. איזיקה עובד על תערוכת יחיד לאטורה סוטסאס שתפתח מאוחר יותר במלך השנה. אנחנו מגיעים בערב ומייד יוצאים לארוע הפתיחה של התערוכה בעיר. זה לא דומה לארועי מילנו של העשור האחרון. במילנו של סוף שנות השבעים, העיר חשוכה, ברחוב צדדי יש מוסיקה ואור. אנחנו מתקרבים, דוגמניות נושאות מבנים מדורגים ועליהם עציצים, החזה שלהן מציץ משני חלונות עגולים החתוכים בחזית. הן פוסעות בין המוזמנים לאט לאט ומובילות את המוזמנים אל חלל התערוכה השני. ההפתעה, הישירות הדיוק והשמחה שזורות בארוע הזה יחד. ככה זה צריך להיות. תענוג אינטלקטואלי, רגשי, חזותי וחומרי.

 

 

 

מאז ובכל פעם שנפגשו, אטורה ואיזיקה, ככה הם נראו - חולקים אהבה גדולה, שותפות וצער גדול, על שלא יכלו לעבוד יותר יחד.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

Share on Facebook
Share on Twitter
Please reload

  • Black Facebook Icon
  • Black Twitter Icon
  • Black Pinterest Icon
  • Black Instagram Icon
FOLLOW ME
SEARCH BY TAGS
FEATURED POSTS
1/9
ARCHIVE
Please reload

This site was designed with the
.com
website builder. Create your website today.
Start Now