לפני כשנה, כשפתחנו את התוכנית לאוצרות עיצוב במחלקה ללימודי המשך בשנקר, נשאלתי כמעט מידי יום, למה צריך לייחד תוכנית ללימודי אוצרות לעיצוב. הבנתי שלי, לנו, זה ברור מאליו, אבל לאנשים אחרים, צריך להסביר שזה עולם שלם, עיצוב, יש בו יחידים וסדרות, סופיים ובתהליך, ראשוניים ואחרונים, תילי מילים של מחשבות, הקשרים יוצרים מסוגים שונים. אין ספור טכניקות, טכנולוגיות, קנה מידה ואפני ביטוי ובעיקר הוא מציב בפני אוצרות ואוצרים אתגר של גיבוש טקסטים חדשים ועיבודם לתערוכות שיצדיקו את המאמץ שבהקמתן ובהגעה אליהן. זה לא מובן מאליו, לאצור עיצוב, למרות שלפעמים זה נדמה כך. זה לא מובן מאליו לאצור תערוכות טובות בעיצוב, ולכן צריך תוכנית ומורים טובים כדי ללמוד, לחשוב, להתלבט, צריך סטודנטים וסטודנטיות מצויינות כדי להקשיב להתנסות להצליח ולהיכשל ולהיות טובים מאוד, מאוד.

 

 

 

באמצע הקיץ, התבקשתי על ידי מגזין כלכליסט לבחור את אשת השנה שלי, זה היה די ברור "אשת השנה 2017 שלי היא  שרי פראן. דוגמא יוצאת דופן לעשייה המשכית, יציבה ומחוייבת לאורך 20 שנה. אם סופרים עשרים שנים בעיצוב, מדובר על תקופה שבה עבר העיצוב הישראלי מ'דלות החומר' דרך עיצוב תעשייתי, לקראפט, וניאו קראפט כמו שהוא נקרא היום. אישה אחת, מאה חמישים ויותר תערוכות, עשרים שנה של ניהול עיקש, כתובת אחת, קופסא לא גדולה אבל מדוייקת – פריסקופ לעיצוב ישראלי. עשרים שנים שהיא פוגשת מעצבים בין חמש לשבע בערב, מתכננת תערוכות שמתחילות ממשפט, סקיצה או חתיכת קרש והולכות ומתפתחות לרעיון שלם, מרחב, חפצים וטקסט. ברגישות רבה היא מתחילה ראשית לברר 'מה', רק אחר כך יגיע ה'איך', ה'כמה' וכמובן, כמו תמיד רק בסוף תגיע שאלת ה'מתי'. "יש לי תור בפריסקופ" הוא סוג של הבטחה. סוג של הזמנה לדיאלוג אישי שבין אוצרת ליוצר, שהוא אף פעם לא פשוט או ברור או מובן מאילו ויש בו אכזבות ותקוות, התחייבות ופשרות, בין עכשיו לאחר כך, בין חפצים קונקרטים ובין מופשט, בין הרצון להקשיב והצורך להגיד. לפעמים נדמה כי עבודת אוצרות בגלריה היא פשוטה "פוגשים מעצב, יושבים יחד, סוגרים תאריך ומוציאים הזמנה" בפועל, מדובר בחשיפה אין סופית לאנשים מורכבים, הקשבה ביקורתית, מיון של מעט רעיונות מתוך רעש מילולי רב, דיוק, דיוק, דיוק בבחירה, בהרכבת הפריטים, בהצבה בחלל, בבחירת שם, שנה ועוד שנה ועוד שנה. אוצרת טובה יכולה לכוון, אבל צריכה להטוות. יכולה להקשיב , אבל צריכה לקבוע. יכולה לבחור לנוח ובוחרת לא להפסיק."

 

 

ואז הגיע ההזמנה במייל, זה היה די ברור שלמרות ההחלטה שלי, לפני 27 שנים, שלא להציג בתערוכות אלא לאצור תערוכות ובכך לשמור על נקודת מבטה של האוצרת, הפעם אני עומדת לחצות  בחזרה את הגבול.

 

החיבור הבלתי אפשרי שבין שני התאריכים, לידה ומוות, הובילו אותי בשנה האחרונה ללמוד מחדש, לקרוא ולהקשיב קשב רב למילים שהובילו את עולם העיצוב הישראלי בחמשת העשורים האחרונים.

את הפרידה מאיזיקה, ליוו אמנים מעצבים ויוצרים מכל העולם, שהגיעו לבית הקברות הקטן בבית הלוי ועמדו המומים נוכח החסר הנורא. שילה היקס, שהפכה מאז תערוכתה במחלקה לעיצוב ואדריכלות במוזיאון ישראל, לחברה, קולגה ושותפה לחלומותיו הגדולים, ניצבה בפני הקבר קדה קידה יפנית עמוקה וצעדה לאחור. "אני לא נפרדת" היא אמרה אז. בסוף ימי השבעה, ככרנו ארבע חולצות בחוטים הצבעוניים שביאה שילה לארץ, ארבע כריות מוקטנות מחווה לעבודותיה. בתוך כל כרית, חולצת אבל גזורת צווארון.

 

בכרית המוצגת בגלריה עכשיו, חולצתו המכופתרת של איזיקה, מערב הפתיחה של גלריה פריסקופ, לפני עשרים שנה, כרוכה בשארית החוטים מפריז.

 

 

 

נקודת מבטה של האוצרת, אני יודעת שבתוכנית כתוב נקודת מבטו של אוצר לעיצוב.. אבל אנחנו, אוצרות, נשים וגם לנו מסתבר, נקודת מבט.

 

הרגע הזה שבו אנו מצמצמות את העיניים ומביטות בחלל הריק, מתרגמות רעיונות לסידור חפצים, מפזרות מילות שלכת על הרצפה אוספות, טוות חוטי מחשבה בין חפצים תלת מימדיים. אז, מנקודת מבטה של האוצרת מילים של עבר הווה ועתיד מתמשך.

 

 

א-אהבה

 

אין דרך אחרת לומר את זה, אי אפשר לעבוד במקצוע הזה בלי אהבה. וצריך לאהוב את כולם, גם את המורכבים הקשים המסובכים, החוששים, הבטוחים, המפריעים המופרעים. לאהוב, זה לוותר על הפחד לטעות, על הפחד להישאר לבד, על הפחד לבחור. לאהוב את מי שמבקר ואת מי שמשבח, לאהוב את המילים החסרות את ההתלבטויות האין סופיות , את החופש, הזכות והחובה לשנות שוב ושוב ושוב . לאהוב, את הימים שמלאים ברעיונות ולא בחברים, לאהוב את הסופי שבוע שמוקדשים לקריאה מדלגת מחשבות נודדות ומצגות אין סופיות. לאהוב את ההזדמנות שניתנת לעבוד במה שהופך את היום יום לכל כך מענג ומתיש כאחד. לאהוב. לאהוב את העובדה שאי אפשר אחרת.

 

ב - בית  

 

ערב פתיחה, שניה לפני שכולם מגיעים, שקט שמחכה להתמלא בחיבוקים. מבטים מרפרפים על המוצגים, הטקסט, מי הגיע מי מאחר, מי מגיע ביידים מלאות ומי כתמיד, מגיע כדי לקבל. כמו ארוחת חג משפחתית. בית  זו הזדמנות לצמוח ממנו וההזדמנות להתפרק בתוכו מתקיימות בו בזמן הווה מתמשך. הזדמנות לשחרר את הקפיצים המתוחים ולברר מחדש האם כל רכיבי המשפט היום יומיים עדיין רלווונטים, אולי ניתן לסדר אותם מחדש, ושוב מחדש ושוב ושוב. 

 

כן, אני בבית, אומרת האוצרת, אני כאן, כדי לפרק ולהרכיב יחד הזדמנויות למחשבות חדשות, אני משגיחה שלא ילכו חלקים לאיבוד, הכל בסדר, כן, גם את החלקים הקטנים ביותר אפשר לפרק, בסוף הכל יחזור לעבוד יחד.  אולי ב' היא בטחון, לא "שלום ובטחון" אלא בטחון ביציבות הרעיונית, ביכולת של האוצרת לקיים דיון מעניין לכל השותפים, הזדמנות יוצאת דופן לקיים שיחה מופשטת לא שיפוטית המניעה לעשייה חדשה.

 

 

ג- גודל או קוטן

 

כן, אני יודעת אין מילה כזאת קוטן אבל גם דוקי היא לא מילה, וממציא אותה רונן קדושין בתערוכה בפריסקופ. אז קוטן. מי שלא היה אף פעם במאורת הארנב בבן יהודה 176, יוצא מהמפגש הראשון במחשבה של "אבל זה מקום נורא קטן". איך, חושבת האוצרת, איך אסביר שזה בכלל לא משנה כמה החלל גדול, או קטן, העבודה היא אותה עבודה. תערוכה ב10 מטרים מרובעים או תערוכה ב1000 מטר מרובעים מבקשת את אותה כמות תשומת לב,זמן ומחוייבות. מנקודת מבטה, שומרת האוצרת על הפרופורציה שבין קירות לתוכן, בין אויר לנשימה לדחיסות המחשבות, מאזנת את המבנים הגדולים והמבטים הרחוקים, משגיחה שתהיה הזדמנות להתרגש, להתקרב לא לחשוש ולצלול פנימה.

 

ד-דומה

 

תערוכה לא דומה לשום דבר אחר, היא לא דומה לספר או סרט, ולא משנה איך תצמצמו את נקודת המבט, גם חריץ צר בעיניים לא יהפוך אותה למשהו אחר ובטח שלא יהפוך תערוכה לא מוצלחת למוצלחת יותר, אולי רק פחות מכאיבה בלב. האוצרת תלך בחלל כשעיניה מצומצמות מפאת האור הרב, מנסות לפענח את ההזדמנויות שמאפשר החלל בהצבה זו או אחרת. מנסה להבין איך זה ששוב יש יותר מידי אובייקטים על פודסט ואיך או יותר נכון מתי האותיות יהיו מספיק גדולות כדי שתוכל לקרוא את הלייבלים. כן, פונט אלמוני דק ב12, זה קטן מידי. ולא, אני לא זקנה מידי כדי קרוא אותיות דקות. זה פשוט קטן.

 

 

ו- ומה אם

 

ומה אם אפשר היה לאצור תערוכות בלי מגבלות של תקציב, או חלל, מעצבים או חפצים. מה אם אז, כשהכל יהיה אפשרי, לא היה מי שידע לקרוא אותן, את התערוכות, להקשיב למילים שמרכיבות את מארג הרעיונות, ומה אם אז, כשהכל יהיה אפשרי, לא יבוא אף אחד ? מנקודת מבטה של האוצרת תערוכות בלי אנשים הן חדרים מלאים חפצים שכמהים לקשר, משתוקקים למבט, עורגים למגע, ליטוף, חפוז בלי שישימו לב. מנקודת מבטה, צילומים של חללי תערוכות ללא אנשים הם כמו פוסטר של אהבה נכזבת. הודעה בפומבי שאת החלל השאירו הנושמים לדוממים.

 

ז- זין באמת אבל

 

ביום שתהיה תערוכה בלי מגבלות של פוליטיקה, בלי מגבלות של תקציב, בלי מגבלות של חלל וגופי תאורה, בלי מגבלות של שילוח, ביטוח, קארנה, מובילים, בנאים, מסיידים, חשמל, כיבוי אש ושרת התרבות החינוך והספורט, אז , אולי אז נקודת מבטה של האוצרת תהיה אחרת. ואולי לא.

 

 

ח- חשוב

 

אז מה חשוב באמת, החפץ היחיד או הקבוצה יחד ומה עם היוצר, איפה המקום שלו. אני יכולה להבין, אומרת האוצרת, מדוע במוזיאונים רבים כל כך מעדיפות האוצרות לעבוד עם אמנים שהלכו לעולמם. אבל מנקודת מבטי, כל שיחה היא הזדמנות לחשוב על גלריה, מוזיאון, תערוכה, על הפורמט, המסר ולשנות אם אפשר את חוקי המשחק בכל פעם מחדש.

 

משחק המסירות שביני ובין היוצר, הוא זה שמניע את תהליך המחשבה. מסירות רכות של בדיקת גבולות, הדיפות מקושתות של מחשבות מניעות, הנחתות של ויכוחים, מסירות ארוכות עם משפטים מנוסחים, כדורים מסובבים שמבקשים לשנות עמדות ומסירות מהירות לסגור פינות . מנקודת מבטי, אומרת האוצרת, לפעמים, לעיתים נדירות, אני מוכנה לוותר על התערוכה ורק להמשיך ולהתמסר עד שנהיה כל כך קרובים או כל כך רחוקים שלא נוכל להתמסר יותר.

 

ט- טובה. 

 

טובה, תערוכה טובה, אולי השאלה הקשה ביותר. ונדמה לנו שאנחנו יודעים למה הכוונה תערוכה טובה ואין לנו צורך להגדיר אותה בכלל. אנחנו יוצאים מביקור בתערוכה ומייד  יורים "תערוכה טובה" "תערוכה ממש טובה" "אויש תערוכה איומה". אז, תערוכה טובה היא כמו עיצוב טוב ? ומה זה עיצוב טוב ?  יש בכלל דבר כזה ? האם זה עיצוב בלתי נראה ? עיצוב שאינו מזיע ? ותערוכה ? איך היא יכולה להיות בלתי נראית ? ואולי בכלל מדובר על עיצוב התערוכה ? והאם לא הגיע הזמן שנשנה את השיח ... מנקודת מבטה של האוצרת , אם אפשר היה לסכם ש'טוב' יהיה מורכב מאיזון של עבודה מקצועית, כבוד (לחפצים, למבקרים וליוצרים) חשיבה,  מניעה, כתיבה ברורה, ענווה, שמחה ותודה. היה יופי.

 

 

כ- כולה תערוכה

 

לא ניתוח מוח, מה יש לעשות כל כך הרבה, שמה, תולה כמה תמונות, מדביקה שלט ויללא. בפתיחה של דן רייזינגר במוזיאון ישראל בקיץ שעבר, הוא אמר "פעם היינו עושים תערוכה בשבועיים". אבל תערוכות מגיעות במקצבים שונים ולוקחות זמן. במוזיאונים, הן יכולות להתבשל שנים, שנתיים שלוש או חמש. שנה אחת רק לוקח להעביר את התערוכה מסיום של שלב המחקר והכתיבה לערב הפתיחה. פאולה אנטונלי פעם צוטטה כשאמרה "אם אין לי חמש שנים לעבוד, אל תדברו איתי על תערוכה חדשה". זמן, מנקודת מבטה של האוצרת, הוא המצרך היקר ביותר, היא תמצא את עצמה מותחת רגעים גנובים של זמן לכתוב מחדש טקסטים, לתקן, לערוך, להזיז חפצים על פודסט, ליישר קמטים של דאגה בפניה. זמן מנקודת מבטה של האוצרת אף פעם לא מספיק, עובדה היא אומרת לעצמה, עוד שעתיים חצות ומחר הכנס.

 

מ- מנוחה, אין דבר כזה

 

ע- עיצוב 

 

מנקודת מבטה של האוצרת, עיצוב הוא עולם ומלואו, מה שהיה מה שעכשיו ומה שיהיה. ארכאולוגיה ומציאות וירטואלית מתערבבות יחד, זמן, מקום, יצירה, חומר ותשוקה. אוצרות בזמן הווה מתמשך כשהיא במיטבה, מאפשרת לגלוש גבוה מעבר לסערות המקומיות ועדיין לראות בחדות. מספיק קרוב בשביל לשמוע היטב ומספיק רחוק כדי לזהות את הזרמים התת קרקעים שמשנים תכופות את כיוון תנועתם. זה לא כל כך משנה איך נקרא לו עיצוב, עיצוב מוצר, עיצוב תעשייתי, קראפט, ניאו קראפט, דזיין ארט "זו מתנה וכשרון להיות פשוט" כך קוראת לי אדלקורט לתערוכה שפתחה השבוע. להיות פשוט. להיות עיצוב.

 

פ-פריסקופ

 

מכשיר המאפשר למביטה בו לראות מעבר לשדה הראייה.  אני מביטה, אני מסתכלת היטב, אני מתבוננת, אני משקיפה, אני מגבשת תפיסת עולם, זו הפרספקטיבה שלי, השתקפות המחשבות שלכם בשלולית המים שנקראת כאן ועכשיו. חוות הדעת שלי, האמונה המקצועית, הדרך שבה אני מחליטה לגשת לפרויקט חדש, הדרך שבה אני נפרדת מפרויקט נגמר, הדברים שאני בוחרת לעשות ואלה שאני מחליטה שלא. הדרך שבה אני לומדת את הבחירות סביבי, במעגלים הקרובים והרחוקים, מאפשרת לי לצמוח כאוצרת עיצוב ולא שום דבר אחר. אישה של טריק אחד.

 

 

ס- סוף

 

עשרת תערוכות ועשרים ושבע שנים של תערוכות עיצוב, לא שינו את נקודת מבטה של האוצרת. ואין דרך אחרת למעט שיחות אין סופיות אודות אנשים ורעיונות, חלל ותאורה, רגישות ותבונה, עיצוב ומקומיות. מלאכת כפיים של אריגת כל אלה לאירוע חד פעמי יוצא מגדר הרגיל. ולא, לא הכינותי מראש כלום, בכל פעם צריך להתחיל הכל מחדש.

 

לא תמיד זה מצליח.

 

אבל לפעמים, בסוף הערב, אחרי שכולם הולכים נשארות באוויר אדוות של עונג אינטלקטואלי, עונג חזותי, עונג חושי, עונג אוצרי, וזה שווה כמעט את הכל.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

Share on Facebook
Share on Twitter
Please reload

  • Black Facebook Icon
  • Black Twitter Icon
  • Black Pinterest Icon
  • Black Instagram Icon
FOLLOW ME
SEARCH BY TAGS
FEATURED POSTS
1/9
ARCHIVE
Please reload

This site was designed with the
.com
website builder. Create your website today.
Start Now