"כיצד משתמש המוזיאון באמן בן זמננו"
לאט לאט, אני מסיימת להקליד את עוד ועוד טקסטים מתוך הקטלוגים של המחלקה. הטקסט שבהמשך, הודפס על הכריכה הפנימית של אוגדן התערוכה "צניחה חופשית" שלה היקס במוזיאון ישראל 1980 . הזכרונות שלי מהתערוכה ומשילה עצמה כל כך דרמטיים ולמרות כל הנסיונות שלי, לא מצאתי צילומים שיציגו את עצמת החוויה בגלריות, הליכה לצד שכבות של בד, כמו שכבות ארכאולוגיות, כותנה לבנה, מדים ירוקים, חוטים שחורים מלופפים. אני זוכרת את ההשפעה של התערוכה עלינו. ילדים ירושלמים שעבורם מפגש עם טקסטיל נע בין ההתרגשות מאוברול ג'ינס 'מאמריקה' לבין משיכה עצומה למפגשים בסמטאות העיר העתיקה בירושלים. שטיחים, בדים רקומים, ארוגים ומודפסים בצבעים עזים ומקופלים כמגדלים של חלומות וריח עז וחריף שליווה את הכניסה לחנויות.היום אני מבינה את ההחלטה של איזיקה להוביל את שילה לתערוכה שכולה תהליך שיתופי, יצירתי וחברתי - במקום פשוט להציג את עבודותיה המצויינות בגלריה הגדולה. ההזדמנות לקשור את תעשיית הטקסטיל, המעצבים, אורגי השטיחים והנשים הרוקמות בבית לחם וירושלים היתה עבורו חשובה לעין ערוך מ"עוד תערוכה" בספרי הסקיצות והמכתבים אני קוראת את המחשבות שלו בעקבות לביקורת שספג מצוות האוצרים במוזיאון. לו היה נשאר עוד קצת, הוא יכול היה לראות שאנחנו ממשיכים את דרכו, את האופן שבו ניסח יחד עם סנדברג את תפקידו כאוצר לעיצוב. אוצר פעיל המשמש גורם מניע ולא מבקר, יוזם ולא מתעד. אוצר שמוכן לטעות, ללמוד, לשנות ולשתף את הקהילה היוצרת סביבו כשהוא מגייס סיוע ומשאבים אישיים, מוסדיים וממשלתיים עד כמה שניתן להרחבה וביסוס של שפת העיצוב המקומית.
1980-1978, שילה היקס, נפילה חופשית, תערוכה חדשה במחלקה לעיצוב ואדריכלות, מוזיאון ישראל
"כיצד ומדוע משתמש המוזיאון באמן בן זמננו"
על השאלה "כיצד" נענה בהמשך תוך שימוש בדוגמא קונקרטית אחת, הפרויקט עם שילה היקס, הפעולה שלנו בשנה האחרונה ועד פתיחת התערוכה "צניחה חופשית" ב25 למרץ 1980. את ה"מדוע" יש להבין על רקע תפקידו ההסטורי של המוזיאון, כחלק מתלות הדדית משולשת
אמן – אספן – מוזיאון
המייצג את המוזיאון במשולש זה, אחראי לפעולות מחלקתו ולתערוכות שהוא עורך במסגרתה. הוא שולט בזמן, במקום ובדרך התצוגה.
האמן, במקרים רבים, רואה במוזיאון ראש גשר להצלחה אישית, כלומר הוא רואה את הצגת עבודתו במוזיאון כשלב בדרך, המקובלת מבחינה חברתית ותרבותית, אל היכלי האספנים. גם אם קשה להתעלם מן האינטרס האישי של האמן, יש להבין את שיתוף הפעולה בינו לבין האוצר על רקע תלותו של האוצר באמן בכל הנוגע לתוכן התערוכה.
האוצר שואף בעיקר לחדש, למקם, לתת פרופורציות, להאיר באור חדש ולהשפיע על קהל רחב ככל האפשר. שאיפות אלה אינן מתיישבות תמיד עם ה"אובייקטיביות" שהוא מחוייב בה על פי תפיסות מקובלות (ראה 'אמן-מוזיאון-אמן' דר' מרטין וייל , מוניטין מס' 13)
יתר על כן, אם האוצר עוסק בתחומים או מוצרים הנמצאים בשלב התהוות, שצורתם הסופית עדיין לא גובשה, אזי מעוף, העזה, דמיון וראייה חודרת וקולעת חשובים יותר מאשר היות "אובייקטיבי" ו"צודק". רעיונות אשר מומשו בתצוגות עשויים להיות חשובים ושימושיים במידה רבה מבלי להיות "נכונים" במלאת מאת האחוזים, על פי אמות מידה אובייקטיביות.
כשקנדינסקי כתב, שהאוצרים הם יוצרים ללא מכחול, האם התכוון "להכשיר" פעולות סובייקטיביות באמירה זאת ?
"צניחה חופשית" תהיה אחת התערוכות החדשניות המיוחדות ויוצאת הדופן בנוף הפעולות שלנו. בחרנו בשם זה מתוך מחשבה שהוא יבטא את דרך הפעולה של שילה היקס אשר אפיינה את הפרויקט : התכוונות ממרחק, צניחה מהירה ומדוייקת על אזור מטרה מוגדר מראש, פעילות מהירה עם השפעה מירבית וניתוק מגע עד לצניחה הבאה.
התערוכה עצמה היא תוצאה של הפעילויות של שילה במסגרת הפרויקט מאז לידת הרעיון. יחד עם זאת, היא תגלם את עיקרי מחשבותינו על התפקיד והמקום של המחלקה, או המוזיאון, במירקם התרבותי והחברתי של המדינה.
פגשתי את שילה לראשונה בחורף 1978
החלפנו דעות והצגנו רעיונות, מטרות ודרכי פעולה תוך גישוש ראשוני לקראת אפשרות של שיתוף פעולה. הסכמנו מייד שלא נעשה "עוד תערוכה". שילה לא היתה מעוניינת בכך והדבר גם לא היה במסגרת התוכניות שלי. היה ברור לי מלכתחילה שאני חייב למצוא דרך לנצל את הידע הנסיון הקשרים ודרך הפעולה ואפילו את תפיסת העולם המיוחדת שלה, לטובת איש המקצוע, הסטודנט והצרכן הישראלי. הפעילות שלה בעבר במרוקו, הודו ומקסיקו, והמגמות החדשות ביצירתה כפי שהתבטאו בתערוכותיה האחרונות, היו מבטיחות, והצדיקו לדידי את המאמצים וההשקעות הצפויות.
נפגשנו שוב כעבור שנה, בתערוכה גדולה של עבודותיה שנפתחה במונטריי – פרבר פריזאי אשר נענה לאתגר והקציב לתערוכה מקום וכספים בהיקף לא מוגבל. בתצוגה שותפו מוצרים ואוספים של אנשי וילדי הפרבר. כן פעלה במקום סדנת יצירה מונחית ונערכו בה סיורים ייזומים, דיונים וכיוצ"ב. התערוכה זכתה לכיסוי נרחב והפכה לארוע מספר אחת, ובצדק התקנאו בה המוסדות שבמרכז העיר. הרנסנס של עולם החוט, היה מושלם.
אנשים פשפשו בעליות הגג אחרי אוצרות "התחרה של סבתא" גרביים מתוקנים בקפידה מצאו את דרכן לארגזי התצוגה ובלולאות הדש לא הוכנסו ציפורנים אדומות פן תוסר עבודת המחט מעשה אמן. במסגרת התערוכה באו לידי ביטוי כל יחסי הגומלין האפשריים אמן-קהילה-מימסד.
זה היה הרגע המתאים להסכים על תוכנית הפעולה שלנו. הפרויקט בישראל, לפי תפיסתי, צריך היה להתרחב למימדים נוספים: ושילה , לשמחתי, נענתה לאתגר. סיכמנו שעליה לבוא בהקדם לישראל, להכיר את הנוף ואת האלים, ולבחון אפשרות של יצירה עם חומרים, אנשים ואמצעים מקומיים. את הדיון הפרוגרמטי דחינו לשלבים האחרונים של סיור ההכרות.
לאורך אלפי קילומטרים ובעת עשרות פגישות עניניות עם אנשי מקצוע, תעשיינים, ארכיטקטים,עולים,אורגים,מכורדיסטאן, בוגרי באוהאוס, תלמידי בצלאל, בדואים מן הנגב ופועלים דרוזים – כולם כאחד, לא הצליחו למחות את המבט התמה :
"ממוזיאון ישראל"
"מה, אין לכם מה לעשות ?"
"אמנית מפורסמת ?"
"כן, אני מכיר את העבודות שלה "
"אולי"
"אני שלושים שנה גוזר טריקו, תראה, תראה, מה, זה לא אמנות ?"
"לעשות תערוכה ? איתנו ?"
"נבוא, בטח שנבוא ?"
,מתי ? בשנה הבאה, במארס ?"
"ירחם השם"
והם אמנם יבואו
עובדי המכבסה של הדסה, בדואים שמעולם לא היו בירושלים, קובוצניקים מהצפון ומהדרום, ימצאו עצמם כולם, אולי להפתעתם, במוזיאון ישראל בתערוכה "צניחה חופשית" אולי כי אין הם מאמינים שזה יקרה, אולי אין ה מבינים עדיין כיצד זה יקרה, אך קרוב לודאי שהם עצמם יבואו לחזות בעצמם, לראות כיצד הם עצמם מוצגים במוזיאון.
מה שהם יראו יהיה מכלול התוצרים של כל הפעילויות בהן היתה שילה מעורבת מאז תחילת הפרויקט, ובהן נטל כל אחד ואחד מהם חלק אינטגראלי. תיעוד שלבי היצירה – הקשרים עם תעשיית הטקסטיל והבניה, מוסדות ציבור, צבא בעלי מלאכה וקהילות – יובא ברישום, צילום והקטלות. יוצגו שלושה פרוקטים ארכיטקטונים:
מיתווים מפורטים של יירה המיועדת למלון הייאט החדש בוולדפילד, אילינוי שייבנה על ידי הארכיטקטים סקידמור, אווינגס ומריל, שיקאגו. הדגם והעבודה השלמה יבוצעו בארץץ ומחומרים מקומיים – שאריות תעיית הקונפקציה ב"אתא" קרית אתא. לכשתושלם תהיה זו לפי מיטה ידיעתי היצירה הגדולה ביותר מסוגה בעולם, היא תיתלה באטריום של המלון.
דגם של יצירה המיועדת למלון לרום, בירושלים. ליצירה זאת גם ייעוד פונקציונאלי והיא נעשית בשיתןף עם נוי פראן מעצבים בע"מ.
מתווים ליצירה המיועדת למרכז קהילתי ע"ש שאלתיאל בשכונת תלפיות מזרח. העבודה נעשית בשיתוף האמן והמעצב מיאס גריץ, מקסיקו, ועם האדריכלים ספקטור עמישר, ירושלים.
בשטח המרכזי של האולם במוזיאון יוצגו פסלים רכים אשר נוצרו בהמשך לביקוריה של שילה בתעשיות הטקסטיל לודזיה, אתא, תעשיות צמר אוסטראלי, פולגת ולצידם דגמי ייצור של איגים והדפסות מארגמן ומאטון.
כן יוצגו תוצרים של פעילות קהילתית במועצה האזורית בני שמעון – פרויקט משולב בביצוע תושבי האיזור – בדואים וקיבוצניקים, שני שטחי קיר בביצוע הסדנה של איצ'ה ממבוש, עין הוד, שטיח נוסף נארג בירושלים ע"י גורג גולדשטיין. בחלל האחורית תיצור שילה פיסול מונוליטי בנפח של 800 מ"ק סביבה פיסולים שתאפשר משמעות חדשה למדים ופרטי לבוש שיושאלו ע"י בית החולים הדסה עין כרם וע"י משרד הבטחון.
וכל זה אינו אלא התחלה, ראשית הרנסנס של עולם החוט בישראל. כבר עתה אפשר להבחין בכמה סימנים. השמועה שהתחלנו במיחזור שאריות בדים מאתא, שתהיינה לפסל במלון מפואר באמריקה, מכה גלים בתעשיית הטקסטיל.
בחנויות לבדי ריפוד בתל אביב, ניתן לבחור בדים בעיצובה של שילה המיוצרים באטון, במושב נבטים עוסקים הקשישים ילדי קוצ'ין בפעילות חדשה במועדונם הקטן ייצור מחזיקי מפתחות ששילה עיצבה, בשני שבטי הבדואים מצאו נערות בידואיות מודרניות את הדרך אל זקנות השבט באמצעות "קשרי החוט" והחיו בצוותא את טכניקות הליפוף המסורתיות.
במרכז לאמנות חזותית בבאר שבע מעבירים לתלמידים הנלהבים את הטכניקות המחודשות, בקיבוץ אפיקים שי מודעות חדשה לכותנה, במתפרה הישנה מתחילות יוזמה אישיתויצירתית לבוא לידי ביטוי בפריטים האישיים הנפתרים שם, בקיבוץ הסמוך, אשדות יעקב וכן במרכז תרבות אמריקה בתל אביב, מורגשת פעילות נמרצת בהכנות לקאת תערכות – שלוחה שייפתחו ימים מספר לאחר פתיחת"צניחה חפשית" ומכל רחבי הארץ אנשים כותבים ומטלפנים, מביעים את רצונם לבוא ולעזור בהקמת התערוכה ולהשתתף בסימפוזיון שייערך במוזיאון.
החוטים השונים כבר מתחילים להיקשר זה לזה ועתה אנו מצפים לראות כיצב ייארגו, יישזרו, ייתפרו לדגמים הסופיים, איזו צורה מוחשית יילבשו רעיונות מופשטים בהם השתעשנו ואותם טיפחנו במשך השנתיים האחרונות. את התוצרים הראשונים נראה כבר ב25 למרץ 1980."
