גלויות מעבר לזמן

שישה חללים, חמישה מעצבים ו-15 פנלים עמוסים בזכרונות יש בתערוכה שנסגרת הערב בשבוע העיצוב ירושלים. כל כך קשה היה לבחור, לצמצם, לקרוא ולכתוב מחדש את המחלקים החסרים. ומצד שני, כל כך מהנה ונעים, מרגש וממלא השראה לעבוד עם חמישה מעצבים שיצאו איתנו למסע בעקבות איש שכמעט ולא הכירו. אי.זיקה קראנו לה, יובל סער ואני בהתאמה לתמה המרכזית של שבוע העיצוב ירושלים התערוכה בירושלים: איים. לתוך רגע בזמן התנקזו כל כך הרבה סימנים של זמן - 44 שנה לפתיחת המחלקה לעיצוב ואדריכלות במוזיאון ישראל, פתיחה מחדש של תערוכת האוסף ותערוכתו של דן רייזינגר, 20 שנה של מרחק וגעגוע, שנה לסיום התפקיד שלי בחולון ויומולדת שלא נחגוג. את שנינו ליוותה הרגשה שאנחנו נמצאים בצמת על זמנית.

אי.זיקה התחילה כך נדמה על קיר המשרד שלי במוזיאון הישראלי לקריקטורה ולקומיקס אי שם ב2008.. ואחר כך על קיר המשרד במוזיאון העיצוב בחולון, משרד שהיה גם חדר ישיבות, חדר ארוח רשמי, סטודיו לתכנון התערוכות ומחשבות על העתיד. בעצם היא התחילה במשרדי המחלקה לעיצוב ואדריכלות במוזיאון ישראל, המשרד שלא היו בו חלונות, שלושה חללים קטנים עמוסים במכתבים, צילומים ורעיונות, ושתי וטרינות הפוכות שהפכו לאקווריומים מלאים כרטיסי ביקור וחפצים קטנים. מאחורי הדלת הלבנה הקטנה, הסתתרה הכניסה לאוסף ומעליה, ומאחורי הדלת הלבנה הגדולה - הכניסה לפטריה ואולם התצוגה. כמה פעמים נשלחתי לכבות את האור בקצה האולם הרחוק ולצעוד בחושך דרך בין הפודיומים בחזרה למשרד. "תכנון הפוך" איזיקה היה קורא לטעויות האלה.

כמו רשת בטחון, אני תולה סביבי סימנים, תזכורות, לכך שאין דרך אחרת חוץ מפשוט לעשות. 20 שנה וגעגוע ועוד יום. בכל יום מחדש, געגוע, אני לא מכירה דרך אחרת לזכור ולעשות. לתת לעינים לשוטט על הגלויות, הפתקאות, צילומים שנראים כמו הבטחה לתערוכה מרתקת, מילים שחשבתי עליהן בדרך, באוטו, בתוך ישיבה על נושא אחר לגמרי, חתיכות של צבע, חומר ומכתבים אישיים. השבוע נזכרתי שוב בציטוט של דויד בן גוריון, "מי שרוצה לעשות היסטוריה, צריך לשכוח את ההיסטוריה" וחשבתי על המהירות שבה אנחנו מוחקים, שוכחים, מעלימים את מה שהיה. כמה חסר בטחון משתקף בבחירה לשכוח, להשכיח ולא לזכור. לא תמיד צריך מרחק כדי לשכוח, לפעמים זה יכול להיות ממש מעבר לפינה, אם יש לי לקח אחרי שישה חודשים של הליכה אחורנית קדימה - הוא שגם אם מוחקים את השם שלך מהמקומות הרלוונטים אף אחד לא יוכל לקחת ממך את מה שעשית, אם היית טוב, לא משנה כמה זמן עבר, האיכות, הרצינות, המקצועיות והתשוקה לא נעלמות.

שמחתי להקשיב לכל מי שניגש אלי במהלך הפתיחה, או כתב לי אחרי שביקר בשבוע העיצוב להגיד "לא ידעתי, איזה מזל שבאתי לראות" או "לגמרי שכחתי שאני זוכר את כל התערוכות האלה".. שמחתי שהתערוכה צמחה להיות אבן דרך, סימן, רפרנס, עוגן והיתה הזדמנות להרגיש שאנחנו חלק מתהליך בלתי נגמר של עשייה ולא לקדש את הנטייה למחוק ולבטל.

לצד עשר השנים הראשונות, חשבנו שזה יהיה כנה ואמיתי להציג גם את הצדדים שלא תמיד היו חשופים לעין כולם. מכתבים אישיים, חלקם נשמרו אצלנו וחלקם אצל איילה גורדון הנפלאה. ספרי סקיצות ובהם מחשבות ורעיונות לתערוכות, שישה קולאזים מעץ שיצר איזיקה כשהמוקדם ביותר נוצר מייד בסיום בצלאל ב1961 והמאוחר ביותר באביב 1997, כמה חודשים לפני מותו ושני ארונות זכוכית, בהם מוצגים מודלים, עבודות פורלצן, זכוכית , זכרונות ויצירות, אלה ליד אלה. בדיוק כמו שהיו בבית ברחוב ושיץ 6, או במשרד. פיל הודי, צדף מאילת, קופסאת עץ מתאילנד, חפצים מפח ממוחזר ופקקים ישנים..ליד מודלים ממתכת המיועדים להפוך לכוסות זכוכית ופסלי רדי-מייד של אובייקטים יום יומיים שהתיישנו.

"בכל עבודה צריך לשזור משהו אישי, סוד, קסם, שרק את יודעת מהו" עם המשפט הזה שלחה אותי שילה היקס אחרי חודש עבודה, בקיץ 81', לשזור חוט נוסף בשטיח עצום שהיה פרוס בחצר הסטודיו בפריז. בכל תערוכה, אני זוכרת להניח משהו אישי, להחביא משהו ממני, מהאהובים עלי, חפצים שאני שומרת ומוקירה. הפעם, בתוך כלי הזכוכית , במדף העליון של הארונות, קיפלתי את צעיף התפילה הלבן שקיבלתי בדראמסאללה, 1999, הוא לא שונה מכל הצעיפים שהניח הדלאי לאמה באותו הטקסט על כולנו..אבל הוא מלווה אותי מאז.

סוגרת מעגל

נזכרת איך שנה וחצי אחרי מותו, של איזיקה עמדתי בוקר אחד מול חלל קומת הקרקע של מה שהפך להיות המוזיאון הלאומי הטיבטי, בוכה ומדברת איתו בקול רם, כועסת שהוא לא נמצא יותר כדי שאוכל להתלבט איתו, עצובה כל כך על כל מה שנפסיד בעתיד ומבינה שאני צריכה לבחור - להתגעגע ולעצור או להמשיך ולהתגעגע, להמשיך ולעבוד, להמשיך ליצור,

להמשיך ולדבר איתו כאילו הוא כאן

להמשיך ולדבר עליו כדי שלא לשכוח

בדרך שלו, בדרך שלי, שהיא לא דומה לאף אחת אחרת