לפני מחר

לפני מחר, אני אורזת חפצים אחרונים לארונות התצוגה.

לפני מחר, אני עוברת שוב ושוב בראש על הרשימה שרק אני יודעת בעל פה, מנסה לחשוב מה עוד יכול לספר על מי שאיננו וכל כך נוכח. החפצים, כמו שהשאיר אותם, מפוזרים-מסודרים בארגזים כשהם מאוגדים בקבוצות בעלות הגיון פנימי שלא תמיד ניתן לפענח. צעצועים ממקסיקו, גלויות של טרטה, קופסאות סיגרים מלאות בפושפינים צבעוניים, חבילות של עפרונות וסטים של צבעי מים משומשים. הוא לא תכנן לא להיות. למרות שאמר שוב ושוב, וצייר ופיסל את מותו הקרוב, אנחנ לא רצינו לשמוע, והדפנו את הפחד בהכחשה. אני מסתכלת אליו בגעגוע עצום דרך הצילומים וקוראת את ספרי הסקיצות.

"שים לב" הוא כותב לעצמו "חמישים ושמונה שנים, חודשיים וושבעה ימים" "תחילת אוגוסט 96'" מעולם לא ראיתי את הדף הזה. ספירה לאחור מצמררת.

בעמוד אחר הוא מסמן את שנת הולדתו ומשאיר את ההמשך פתוח.

אני מדפדפת בספרים, נאחזת בסימנים שהשאיר, נזכרת בקלות שבה צייר, בכתב היד המזוהה כל כך, מדוייק ואחיד. ארבע שנים של תרגול בבצלאל של סוף שנות החמישים בציור אותיות במכחול וציפורן, השאירו עליו חותם בלתי יימחה. יש דפים בודדים בהם לפתע נפרם כתב היד הקפדני, ומופיעות אותיות אחרות, מהוססות, זהות לכתב היד של גל - סוערות, מפוזרות לא קריאות. הכתיבה היתה עבורו משימה, הוא התייחס לספרים השחורים בתשומת לב מדוייקת, דפים שלא צלחו, מסתתרים מאחורי קולאזים צבעוניים, או צילומי זירוקס כהים משובצים בזקן לבן ופרצוף שצמוד לזכוכית מכונת הצילום.

מחברות שליוו אותו בנסיעה למקסיקו, כשהיה עדיין באגף הנוער ויצא לחודשים של סיור והשתלמות במוזיאונים. הוא כותב הערות מלוות באיורים קטנים על אפני התצוגה, הדרך בה מנהלים דיון עם התלמידים המבקרים, מזדהה עם הקשיים וחושב תוך כדי "זה מתאים, נוכל בקלות לבנות אצלנו"...שני קוי המחשבה ההלו שמתקיימים בו באופן מושלם לאורך כל שנות עבודתו במוזיאון, מתגבשות בנסיעה הזו ויהפכו להיות הדרך בה חשב על המוזיאון, תכנן תערוכות חדשות, התבוננות ארוכה ומדוייקת - ירידה לפרטי פרטים החלטה ספונטנית ומהירה - עיבוד והסקת מסקנות רלוונטיות ורישום שלהן במחברת - כאילו תפס את קצה הרעיון ורשם אותו בכדי שלא יפרח ויעזוב אותו. בספרים סימן לעצמו גרעיני רעינויות לשיחות עתידיות עם תורמים, יוצרים, אוצרים, עמיתים ולעיתים רק עם עצמו. "אשה מענינת מאוד, אוסף מפוזר, מעוניינת לתרום למחלקה - ליצור קשר בעתיד, כרגע לא רלוונטי".

לפני מחר, אורזת שלוש קערות פורצלן, שני כלי זכוכית מסדרת באוהאווס, שמונה קולאז'ים בעץ האהובים עלי במיוחד. בלילה הספקתי למסגר עוד שני ספרי סקיצות, מוודאת שכתב ידו יהיה נוכח, אם לא על הקיר - כמו שאהב לכתוב במכחול עבה, אז בתוך מסגרת.

אורזת שלושה סוגים של דבק, סכיני חיתוך, סרגלים וכל מה שנדמה שיכול להיות חסר ויוצאת לירושלים, העיר שאהב, לסיים מסע של שישה חודשים בתערוכה - קטנה, פרועה, מסקרנת, שהובילה אותי, יותר משאני הובלתי אותה. סומכת על כל מה שלימד אותי מאז שהייתי בת חמש והגעתי למוזיאון "לעזור" ועד למפגש האחרון בינינו. להביט סביב וללמוד עם מה אפשר לעבוד, לחשוב גמיש, לתת לחומרים להוביל ולא לנסות לכפות עליהם צורות ומבנים בלתי אפשריים,.לכבד את הדיאלוג שביניהם לבין העין, להקשיב, להניח, להזיז, להזיז, להזיז, להזיז, להזיז ואם אפשר, שוב להזיז. להתרחק, להתקרב, לאהוב, להצטער, לוותר, לאלתר, לרקום לשזור חוטים של מחשבות לחויה חד פעמית מתוך אהבה גדולה ולא מאמרים אקדמים מלומדים. לשמוח לטעות, ואם אפשר הרבה, לשמוח באופן כללי, לאהוב את מי שמתעניין גם אם הוא לא מבין, להעריך את מי ששואל, להקדיש זמן לדבר עם האנשים סביב, עיצוב הוא למענם, לא רק למעצבים. ליצור, בכל יום משהו חדש וזה בכלל לא משנה אם מודבר על רעיון, פרחים על שולמן האוכל, עבודה קיר במשרד או תערוכה. להאמין שמוזיאונים הם אחת הזירות המרתקות לעשייה שאין לה סוף והיא איננה מוגבלת בחוקים למעט המחוייבות שלה להיות מרחב בטוח לשאילת שאלות, בדיקת גבולות, שיחה, עניין חזותי, אינלקטואלי, רגשי, פיזי ואנושי.