"פעם היו עושים תערוכות בשבועיים"
כך בחר לפתוח ' דן הנדל, אוצר המחלקה לעיצוב ואדריכלות לפתוח את התערוכה 'סימני דרך שישים שנות יצירה של דן רייזינגר', לצטט במקום להאריך ולהסביר על חשיבותה של התערוכה. כך הוא הקריא 20 אמרות שנחרטו בזכרונו במהלך עבודתם המשותפת.
"פעם היו עושים תערוכות בשבועיים"
הבטתי בשניהם, דן ודן ובהקהל האוהב שהקיף אותם, בחצר שהיתה פעם של קפיטריית האורחים במוזיאון, עוד לפני שקראו לה 'קפה מנספלד', וחשבתי על הזמן, הזכרונות התעוד השכחה וכמה קשה למיין נוסטלגיה מוזיאלית ולברור בין מקצועיות לאהבה.
לאיזיקה כמו לרייזינגר לא היתה בכלל שאלה מה חשוב יותר - מקצועיות. אבל היא, אותה מקצועיות בלי מתפשרת, היתה מורכבת מתשוקה עצומה לחיים, אהבה לא מתפשרת לעשייה, הנאה בלתי נגמרת מההזדמנות לעשות שוב - טוב יותר, מעניין יותר, מרתק יותר. כן, היה בה גם צער, או כעס בכל פעם שהחוקים, התקנות, הגבולות והמגבלות שהמציאו אנשי המשרדים, הצרו את הרוח החיה של היצירה המוזיאלית המשותפת.
כשהימים הפכו בלתי אפשריים והיה קשה לנשום מקצועית, בימים שבהם המזכרים שהגיעו היו בלתי הגיוניים, בימים שבהם נדמה כי הדבר החשוב ביותר הוא לפעול על פי החוקים ולא להיות יצירתי, מאתגר ומוביל, איזיקה היה יוצא לבקר מעצבים בסטודיו ושם, היתה ניצתת מחדש האש. "אני יורד לשפלה" היה אומר כשהוא מתכוון לתל אביב ונפגש עם רייזינגר, טרטקובר, צבי הקר ואחרים למשך שעות. סיגריה אחרי סיגריה, שותים ומדברים, מציירים ומפנטזים פרויקטים חדשים. הרבה לפני האימייל... הם היו אלופי הפקסים - ואלה עבדו בשבילם כמו טוויטר או אינסטגרם, הם היו מצלמים, גוזרים, מדביקים, מציירים ושולחים ..לא צריך הרבה מילים כדי לתמצת רעיון טוב. " לפעמים רעיון טוב מגיע אחרי הרבה סקיצות ולפעמים הוא פשוט הדבר הראשון שאתה עושה"
רייזינגר והנדל, שיקפו אתמול, את 44 השנים מא הקמתה של המחלקה לעיצוב במוזיאון. מולם, בקהל, התערבבו לפחות ארבעה דורות של מורים ותלמידים. מעצבים ויוצרים שגדלו לצד ענקים, כפי שקראה להם אתמול איילת שילה. מעצבים שהיוו השראה עצומה אבל גם סימנו את הגבולות שיש לפרוץ. ככל שאני מעמיקה לקרוא בספרים השחורים ובמעט הטקסטים שנשארו, נהנית מנדיבותו של דן הנדל בגישה בלתי מובלת לארכיון המחלקה, אני לומדת על החופש שליווה את המחלקה לעיצוב בראשית דרכה. חופש לצמוח באופן מנותק מדוגמאות "נכונות" או "הסטוריות", חופש שעיצב את תבניות עבודתה בעשורים הראשונים כשהמוזיאון כולו והמחלקה בפרט משמשות מעבדה חיה לעיבוד משותף של רעיונות, קדמה, פיתוחים טכנולוגים, התנסות וחוויה מוזיאלית מעוררת
סקרנות וחקירה. מבינה את הפתקאות שאיזיקה משאיר בחצאי עמודים אודות מי שמובילים מהפכה ומי שממשיכים את העבודה, אבל אני חושבת שבעיקר, אני לומדת על האיש שלימד אותו לחשוב מוזיאונים ויליאם סנדברג, מי שנבחר להיות היועץ האמנותי - מוזאלי עם הקמת מוזיאון ישראל, על ידי טדי קולק, שבעצמו היה שותף פעיל לתערוכות במוזיאון. עוד ועוד צילומים משותפים שלהם בעיניים נוצצות מתועדים בשחור ולבן אני מוצאת בתוך הארגזים, מספרים על ההתרגשות העצומה וההתלהבות הגדולה שליוותה את השנים הראשונות.
מי שהיה חסר לי אתמול בכדי להשלים את התמונה, לצד יגאל צלמונה ומרטין וייל היה יונה פישר. פישר שהיווה השראה לאיזיקה כאוצר צעיר ובלתי מתפשר. במוזיאון ומחוצה לו היווה יונה השראה- אם בתהליכי העבודה לצד סנדברג כשהם כותבים את תוכנית תערוכות האמנות במוזיאון ואם כמתבונן-מאיץ- מבקר, כשאצר את התערוכה 4x4 - דדי בן שאול, איזיקה גאון, מיכאל גיטלין ושאול שץ בגלריה אנג'ל בירושלים. שלוש שנים מאוחר יותר עם הצטרפותו של איזיקה לצוות האוצרים - היה זה יונה פישר שלא וויתר אף פעם על האפשרת להיות sparring partner שותף מעולה לויכוח מצויין . אולי זה מה שחסר לי היום יותר מכל - ויכוחים מצויינים, ארוכים, מפורטים, מלבטים, פתלתלים, מלאי השראה וצחוק רועם ומתגלגל.
"בעשרים ותשעה ליוני, שנת 1960, שלח שמשון ארד, הקונסול הכללי של ישראל בניו יורק, מברק תשובה דחוף למנהל משרד ראש הממשלה בירושלים, טדי קולק. "טדי היקר", כותב ארד, "הכתובת של סם ברונפמן בטריטאון היא בסדר, ויש להניח שמכתבך שנשלח ישירות הגיע לתעודתו. באיזה מוזיאון, אגב, מדובר?" המוזיאון שאליו התכוון קולק במברק הבירור שלו לניו יורק, התקיים עדיין על הנייר בלבד: היה זה 'המוזיאון הלאומי' העתיד לקום, או בשמו הרשמי: 'מוזיאון ישראל'."...
"אני מודאג מאד כשאני חושב על תוכן המוזיאון החדש" אמר טדי קולק בראיון למרים טל שהתפרסם בעיתון "הבוקר", במרץ, 1964. הבניין החדש, בתכנון האדריכלים מנספלד וגד, נמצא כבר בשלבי בנייה מתקדמים וקולק מנסה להתנבא: "בעוד שנה יהייה הבניין מוכן, כלי לתפארת. אך בניין איננו מטרה, אלא אמצעי. מה יהייה בבניין הזה? המוזיאון אינו יכול להיות המשך ישיר של "בצלאל". יש הבדל יסודי בין "בצלאל" לבין המוזיאון הנוכחי, זה דומה להבדל בין הסוכנות היהודית לבין ממשלת ישראל. המטרה היא מוזיאון שיעמוד בדרגה אחת עם מוזיאונים גדולים בעולם. ..."דרוש לנו ניפוי יסודי ואכזרי. דרושות לנו יצירות מופת מכל התרבויות. ודרוש לנו מנהל-בוחר אחד, בעל רמה גבוהה, שיוכל לעמוד נגד כל הלחץ. ייתכן שדרוש לנו מומחה זר שיעשה את המלאכה באמונה, לפי נימוקים אמנותיים בלבד. אחרת – נאחר את המועד". לתפקיד בוחר קולק את וילם סנדברג, מנהלו של מוזיאון הסטדליק באמסטרדם, שהשקפותיו על אמנות גילמו באופן מובהק את המודרניזם האוניברסאלי של שנות החמישים. העובדה שמוזיאון ישראל בחר באדם המזוהה כל כך עם אמנות מודרנית עכשווית, העידה על הכיוון שרצה קולק לחזק.
"האם קנה המידה שלך ביחס ליצירות אמנות הוא איכות ואיכות בלבד?" שואלת מרים טל, וסנדברג עקבי בתשובותיו: "בוודאי, זה מובן מאליו". לבסוף שואלת טל את סנדברג באופן ישיר אם אינו סבור שבעקבות המחויבויות המסורתיות של "בצלאל", על המוזיאון החדש להמשיך ולטפח אמנות יהודית ולהעשיר את האוספים ביצירות של אמנים יהודיים בעלי רמה. תשובתו של סנדברג לא משאירה שום ספק: "לא. אינני חושב זאת כלל. לדעתי, אין לכך חשיבות. הבדל זה בין יהודים ללא יהודים אינו אלא גזענות בעיני. אינני רואה את ז'ול פסקין כאמן יהודי, דווקא. לדעתי אין המוזיאון צריך לחפש אמנים יהודיים, אלא פשוט אמנים מעולים מדורות קודמים ומזמננו אנו"....
מוזיאון ישראל פתח את שעריו ב-11 במאי, 1965. תערוכת הפתיחה החגיגית , באולם ספרטוס, כללה יצירות מופת מאוספים בין לאומיים, סביב הנושא: התנ"ך באמנות. בין השאר הוצג בתערוכה ציור של רמברנדט "משה ולוחות הברית", בהשאלת מוזיאון ברלין-דאלם, ו"משה בתיבה" של פוסין, בהשאלת הלובר. במקביל נערכה תערוכה גראפית של רמברנדט, גם היא מתמקדת במוטיבים תנ"כיים. אגף העתיקות פתח את התצוגה הכרונולוגית של הארכיאולוגיה הישראלית מהתקופה הפרה-היסטורית עד התקופה הרומית, כולה על טהרת ממצאים שנחפרו בחפירות בארץ. בערב הפתיחה, עמק המצלבה הואר כולו, תזמורות צה"ל והגדנ"ע נגנו ויהושע ברטונוב קרא פרק בתנ"ך. נשיא המדינה הכריז על פתיחתו הרשמית של מוזיאון ישראל.הפתיחה החגיגית לוותה בסדרת סימפוזיונים והרצאות בנושאי התערוכות, שהוזמנו אילהן מומחים מהארץ ומחו"ל: התנ"ך באמנות, התנ"ך ביצירתו הציורית והגראפית של רמברנדט וכדומה. אף לא הרצאה אחת הוקדשה לאמנות הישראלית. סערת הרוחות בקרב קהילת האמנים המקומית לא אחרה להגיע והחלו להתנסח תחושת קיפוח ונפקדות. רק כחמישה חודשים לפני הפתיחה הרשמית של המוזיאון הודיע לפתע חבר ההנהלה אליהו דובקין ש"מאחר ובפתיחת המוזיאון באחד עשר למאי לא נוכל להציג תערוכה של אמנים ישראלים, מחוסר מקום, הועלתה הצעה לערוך את התערוכה באולמות בנייני האומה".בינואר 1965 התבקש יונה פישר – אז עובד צעיר של בית הנכות בצלאל, שאצר כבר כמה תערוכות של אמנים צעירים – להגיש תכנית והצעה לתערוכת אמנים ישראלים בבנייני האומה. בפברואר ההצעה כבר הוגשה: "מגמות באמנות ישראלית".
תערוכת "מבוך", שנערכה באולם ספרטוס בשנת 1967, ביוזמתו האוצרותית של פישר, הייתה תערוכה בעלת אופי אקספרימנטלי, שהעמידה לרשותם של שבעה אמנים צעירים את חלל אולם ספרטוס כדי שיטפלו בו כראות עיניהם. מיטשל בייקר, יצחק דנציגר, אמנון וינשטיין, אהרון ויתקין, יהודה ניימן, פנחס עשת ויגאל תומרקין הציבו, לאחר קשיי התארגנות לא מעטים, שבע עבודות פרובוקטיביות למדי ביחס לנורמות הטעם של הקהל הישראלי של אותן שנים ועוררו עליהם ועל אוצר התערוכה גל של ביקורת שלילית. למרות שפישר עצמו לא היה מרוצה מתוצאות הפרויקט הניסיוני שלו, נאלץ לעמוד בפני תוקפיו. להגנתו של פישר יצאו, הפעם, שניים מוותיקי המוזיאון: יגאל ידין, שהזהיר את חברי ההנהלה מן החשש הישן מפרובינציאליות והצייר ארדון. "יונה פישר נוטה ליצירות אמנות מאד קיצוניות" אמר ארדון בישיבה, "אולי יהייה זה משונה בעיניכם אבל אני מברך על כך. כשבאתי לבקר אצל סנדברג בסטדליק, ראיתי, להפתעתי, תערוכה פיגורטיבית. כמי שמכיר את תמיכתו של סנדברג באמנות מופשטת התפלאתי על כך, וסנדברג השיב לי: "אני מוכרח פעם בשנה לתת מקום גם לתערוכה כזאת". עלינו להדגיש שמוזיאון ישראל אינו רק מוזיאון שמרני אלא מוזיאון חי. ומוזיאון היום זה מוזיאון פעיל, שמקדיש חלק גדול מזמנו לתערוכות ניסיוניות".
רגע לפני סוף המחשבות שנדדו 44 שנים הלוך ושוב, לינק, לאתרו של צבי ינאי, מחשבות, למאמר שהתפרסם בפברואר 1976 ונקרא
