לא לשכוח לשחק, בכל יום
ארבעים ושמונה שעות של עיצוב ומשחקים. יום חמישי בבוקר, על הבמה, בשנקר, עולים אחד אחרי השני, מעצבים, ייצרנים ואנשי אקדמיה, ומדברים על חשיבות המשחק, על הצורך לגדל אנשים אמפטים, יצירתיים, גמישי מחשבה וערניים. בצדו הדרומי של איילון, 24 שעות של האקאטון תכנון צעצועים של טייני לאב ואני, כשהמחשבות שלי עוברות בחודשים האחרונים דרך פילטר של זמן, וצילומים בשחור לבן, מהרהרת באיזיקה, שבחר לשחק, שהאמין שמשחק הוא הדרך הנכונה לחשוב יצירתי ודאג להזמין את מי שעומד מולו לשחק יחד. לשחק ברצינות גמורה, בהתמסרות מלאה, בצחוק מתגלגל, בעינים נוצצות, בכל כלי ודרך ובכל מרחב.
לא תמיד הוא מצא שותפים למשחק, לפעמים אמרו עליו שלא התבגר, שהוא לא רציני, לא אקדמי, מחקרי.. אבל הוא שיחק עם הקהל באולם, עם היוצרים, המעצבים, האוצרים האחרים, השומרים, התורמים וחברי וועד המנהלים הבין לאומי..להם הכין באחד המפגשים השנתיים, מכונית צעצוע מחוברת ללוח כסף, עשוי ביד, ועליו מספר למקום חניה שמור במוזיאון.
ככה הוא צולם, ביום הפתיחה של התערוכה 'משחקי פיסול' שהיתה התערוכה האחרונה שתכנן וביצע באגף הנוער במוזיאון ישראל - ככה הוא נראה כשנבחר להיות האוצר של האגף לעיצוב ואדריכלות. בספר הזכרונות שכתבה איילה גורדון למשפחה היא מתארת אותה כך: "בעקבות הצלחת התערוכה רומא בגדולתה קבל עליו איזיקה לתכנן את התערוכה הלימודית משחקי פיסול; שהייתה מיועדת לשנה לאחר מכן. במכתביו אלי משנת 1971 מצאתי שאיזיקה שוחח עם מרטין וייל, שהיה אז אוצר צעיר לפיסול, על התערוכה. מרטין התלהב והציע שתהיה זו תערוכה משותפת לאגף הנוער ולאגף האמנות של המוזיאון שנקרא אז עדיין "בצלאל" . אכן ,בשנת 1972 כאשר נפתחה התערוכה יחד עם האירוע השנתי החגיגי של הבורד הבינלאומי, היה זה אחד האירועים המרגשים והמרהיבים בתולדות המוזיאון. ... אין ספק שדווקא בגלל היותו של איזיקה אמן בזכות עצמו, הוא מצא דרכים להלהיב את דמיונם. האומנים קיבלו כיסוי להוצאותיהם על חומרים בלבד, אך השתתפותם אכן הייתה תלויה במידה לא קטנה בדמיונו וכשרונו של איזיקה למצוא דרכים לליבם. כשרון זה לא תמיד מצוי אצל האוצר הפונה לאומן ברעיון שיש בו חידוש, ולכן יש להצביע על כך. כשרונו של איזיקה לעבוד בשותפות מלאה עם אנשים רבים התורמים בשמחה לעבודה המשותפת הוא כשרון יוצא דופן ממש."
לאחר כמה שנים, כתב איזיקה בעיתון ' משקפיים' על הדרך לקראת התערוכה והמחשבות בעקבותיה : "ההחלטה לעסוק בעבודה מוזיאלית הייתה מודרכת בעיקר על-ידי רצון עז לגשר על הפער ליצור הבנה. אגף הנוער והעיסוק בחינוך לאומנות, היו זירות פעילותאידיאליות. המוזיאון היה צעיר יותר והעז לתת גיבוי לפעולות מורכבות שתוצאותיהן לא היו מובטחות מראש. אחת מהן הייתה תערוכת משחקי פיסול.במוזיאון ביקרו מדי שנה מאות אלפי אנשים. נערכו בו תערוכות חשובות והוצגו ממיטב היצירות, שכל מוזיאון בעולם היה מתגאה בהן. הרגשתי שההדרכות שנתנו לילדים ולקהל הרחב באולמות התצוגה במסגרת מחלקת ההדרכה, פתחו לפניהם מידע ותחומים חדשים שלא היו מוכרים להם קודם לכן. יחד עם זאת לא יכולתי להשתחרר מההרגשה, שבדרך כלל לא הצלחנו לעזור להם לחוות באמת ובאופן אישי את מהות היצירות שצפו בהן. בשיחות בינינו הגענו למסקנה שיש למצוא שיטה אחרת של הצגה ובמשך שנים של מחשבה, תכנון וניסיון, התגבש הרעיון של תערוכה מפעילה. כאשר דיברו על תערוכות אינטראקטיביות, ידע כל אחד שמדובר בתצוגות עם כפתורים, תריסים וכיוצא בזה פעלולים, המכסים או חושפים בפני המבקר מידע,שלדעת עורכי התערוכה הם הכרחיים להבנת הנושא. האתגר הראשון שלנו היה לעקוף את ה"כפתור" המתקשר בזיכרון הקיבוצי עם שליטה או יכולת הפעלה של מערכות שטבען אינו ברור די הצורך. שאלנו את עצמנו כיצדלהסוות את ה"מידע"; ואת ה"דידקטיקה", איך להביא את המבקר למעורבות הרצויה. היה ברור שצריך למכור את המידע למבקר בצורה חדשה. זוכרים את הפתגם הסיני המסתיים במילים עשיתי – הבנתי!? את חכמת החיים הגלומה בו אימצנו כנקודת מוצא וכתנאי הכרחי. בתכנון התערוכה החדשה החלטנו שחווית הגילוי תתרחש תוך כדי פעילות משחקית מהנה. הכוונה הייתה ליצור כלים שבאמצעותם יוכלו צעירים ומבוגרים, שאין להם ניסיון ביצירה תלת-מימדית, להתנסות בחווית היצירה. הדרך מהגדרת נקודות המוצא ועד לפתיחת התערוכה, הייתה ארוכה ומפותלת. במאי 1972 קיבלו את פני המבקר במוזיאון, ברחבת הכניסה, עשרות מוצגים – ספק פסלים ספק צעצועים או כלי משחק מקוריים. הוא פגש בהם שוב בכניסה לאודיטוריום, בחצר הפנימית ובשטחי תצוגה אחרים. כולם הזמינו אותו לפשפש בצפונותיהם, ותוך כדיכך, הם נחשפו לפניו. תוך כדי המגע האינטימי עם המוצגים השונים עמד המבקר בתערוכה על תכונות החומר, על הצורה, הצבע, הריח ואפילו הצליל של המוצגים, לעתים תוך כדי עבודה בקבוצה וכמובן גם תוך התבוננות מזווית העין ביצירות שלמבקרים אחרים. תוך כדי משחק קרסו ונפלו המחיצות, האלמנטים איבדו מהזרות שלהם, המבקרים הפיקו מכך הנאה חושית ואינטלקטואלית, ונפתחו אפשרויות של דו-שיח בין המבקר והמוצג. מכאן ניתן לצייר קו ישר של התייחסות חיובית אל אוספי הפיסול של המוזיאון. היענות הקהל לקריאה שלנו גע; שנה ; בנה;! עלתה על כל המשוער והמתוכנן. המוצגים לא עמדו ברצון האדיר של הקהל להתנסות. תוך זמן קצר נראתה התערוכה כמובובה אהובה מרוטה וכששוב לא התאימה לנורמות האסתטיות של המוזיאון, צריך היהלהוריד אותה."
