'כולנו יודעים מה עושה אוצר'

לכבוד יום המוזיאונים הבינלאומי, אני מצרפת טקסט לא גמור שכתב איזיקה כהכנה להרצאה, אין לי תאריך, וגם לא סוף, אבל הוא מתאר חלק מתוך המחשבות שלו אודות מוזיאון, תפקידו של האוצר והסיבות להמשיך ולפעול בתוך המרחב מוזיאלי משתנה.

---

"כולנו יודעים מה עושה האוצר, או לפחות מה הוא אמור לעשות, אבל לא כולנו נסכים על מהי אומנות ומיהו אמן. אני מאמין שדבר מה חדש אשר נולד מתהליך יצירתי שאינו מוגדר "אומנות" באופן אוטומטי. ייתכן והוא "הוטבל" לאמנות על ידי צופיו ומשמשיו. אם נאמץ נוסחה זו לנושא שלנו - התערוכה (בהיותה יצירה חדשה) עשויה גם היא בהתאם, להיות מוגדרת כעבודת אומנות והאוצר, יהיה אם כך, האומן אשר מנסה לחלוק את מחשבותיו באמצעות חווית התערוכה.

התחלתי לעבוד במוזיאון ישראל בסוף שנת 1965 בתור מורה ומדריך באגף הנוער. כבוגר בצלאל טרי, היה לי רקע בעיצוב ובאמנות, אבל לא היה לי שום ניסיון במוזיאולוגיה. כאשר נעשיתי מעורב בתערוכות, היה זה רק טבעי עבורי לגשת אליהן מנקודת מבט מאוד ויזואלית. מאוחר יותר הבנתי שאוסף חזותי של חפצים באולם (חשוב ככל שיהיה) היה, ועודנו, החלק הקל ביותר בתכנון תערוכות. אני עדיין מאמין שתהליך קבלת ההחלטות משלבי התכנון הקונספטואלי אל אולם התערוכה הינו הרבה יותר יצירתי, מגרה, מסובך ותובעני. הצורך הקבוע בפתרונות יצירתיים וההרגשה הנהדרת של ההצלחה והתרוממות הרוח לאחר פתיחת תערוכה סיפקו גם את הצרכים האקספרסיביים שלי כאמן יוצר."

"בתור אוצר של מחלקת העיצוב, אני מתמודד בעיקר עם נושאים וחפצים מודרניים. אנו משתדלים לא להעביר אותם בפשטות מסביבתם הטבעית אל תוך המוזיאון, אלא להעניק להם תפקיד ומשמעות חדשה. פעמים רבות אנו מעודדים את הקהל לגעת, להרגיש, להתנסות ולהבין באמצעות השתתפות .אני רוצה לנצל את ההזדמנות ולהזכיר את עבודתו של אחד ממנהיגי המוזיאונים המשמעותיים של דורנו, ד"ר וילם סנדברג, מנהל מוזיאון הסטדליק- Stedelijk בין 1945-62. הייתה לי הזכות ללמוד ממנו כשהתמנה ליועץ הראשון של מוזיאון האומנות הישראלי ( הלא הוא מוזיאון ישראל) בשנים 1964-68. הנה מה שהוא כתב : " לא הפכתי לצייר מכיוון שאני נדרש להפיק משהו יעיל....אני אוהב את ההתנסות עצמה, חויה שהיתה חסרה לי בעבודתי כמעצב עצמאי , אז הגשתי שאינני חופשי להתנסות ולבחון את גבולות החומר והביטוי...בתור איש מוזיאון אשר מעצב את הקטלוגים והכרזות של עצמי כל עיצוב הפך להתנסות חדשה כזאת" וכך היה גם עם התערוכות שלו. בתערוכה פורצת-הדרך Dylaby משנת 1962 (שילוב בין המילים 'Dynamic' ו- 'Labyrinth'), סנדברג הזמין אמנים ליצור סביבות במוזיאון Stedelijk. הוא השתתף באופן יומי בתהליך היצירתי, משמש יחד כפטרון וכמוזה – מעורר השראה באמנים, קובע את החלל והזמנים המיועדים ל- Dylaby, ובתורו, מקבל השראה מהאמנים.

הייתי רוצה להציג לכם שלוש תערוכות עליהן עבדתי בהשראה של סנדברג. הראשונה, "משחקי פיסול", ואז "מחזור" בכמה שקופיות, ו-"אירוע לגו" בסרט קצר.

באביב 1972 תכננתי את "משחקי פיסול" , אשר היתה ממוקמת בכיכר בכניסה, באולם התערוכות התחתון ובחצר הפנימית של המוזיאון. זו הייתה תערוכה דידקטית אשר נועדה להכיר לציבור שלנו – ובעיקר לצעירים – את עולם הפיסול המודרני. הרעיון היה ליצור תערוכה הדורשת השתתפות פעילה של הקהל עם כמה שיותר אספקטים של עבדות תלת-מימדיות. חיפשנו אחר אמנים ישראלים בעלי רעיונות וחומרים אשר עניינו אותנו. אלו התבקשו ליצור פריט מיוחד עבור התערוכה אשר ידבר בעד עצמו ויאפשר לקהל להפעיל אותו ו-"לגלות" אותו. שלושים וארבע פריטי פיסול שונים היו בתצוגה, עשויים מחומרים שונים החל ממתכת ואבן וכלה ברוח ואור. התערוכה הייתה פתוחה לשלושה חודשים אשר במהלכם היא נהרסה כליל על ידי הקהל הנלהב שלנו. החוויה הייתה נהדרת אף על פי שייתכן וחלק מהחומרים לא היו חזקים מספיק! בדומה ל- Dylaby, הזמנו אמנים ליצור בתוך חלל המוזיאון. מרחב חדש התווסף באמצעות מתן האפשרות למבקר לחדור לחלל ה"קדוש" של הפריט, כך שיוכלו לחוות אותו עם כל החושים.

המחשבות הראשונות שלי על מיחזור הופיעו בזמן שעבדתי על "משחקי פיסול". נסעתי ברחבי הארץ בחיפוש אחר אמנים וחומרים, מבקר במפעלים אשר הזבל והשאריות שלהם החלו לרתק אותי. מספר שנים מאוחר יותר, התגבש הרעיון לערוך תערוכה על הנושא החברתי/סביבתי הזה. מיחזור הייתה תערוכה פוליטית אשר מטרתה לעורר מודעות ציבורית הן לבעיות סביבתיות והן לבעיות כלכליות. האיסוף, הסידור והמחקר היו תהליך חינוכי ארוך עבורי. מאחר ואנחנו מדינה צעירה, יש לנו אשפה וזיהום חדשים יחסית. אף על פי כן, ניתן היה לחשוף עובדות לא נעימות ומעוותות במדינתנו הקטנה. המוזיאון היפה שלנו היה המקום הטוב ביותר להכיל את התערוכה הלא-אסטטית הזו. גישות שונות פותחו על מנת להתמודד עם הנושא, החל מחפירה ארכאולוגית מאוד מדעית אשר נערכה במזבלה העירונית של ירושלים (אשר עדיין ממלאת ואדי יפהפה בדרך ליריחו, דרך אגב) וכלה בעבודות האמנות של KEINHOLTZ, NEVELSON, DUCHAMPS, ומספר אמנים מקומיים. פתחנו פרויקטים הכוללים מעצבים ואמנים בתעשייה.

לצד כל אלה שלחנו מכתב סטנדרטי ל-300 אמנים מסביב לעולם אשר הזמין אותם לשלוח רעיונות "אנו עובדים על תערוכת מחזור. בפנים תמצאו דוגמאות לאשפה הנוכחית של המוזיאון. אנא שלחו לנו בחזרה חלק מהזבל שלכם ורעיונות על איך למחזר/להשתמש בו." קיבלנו יותר מ-200 תשובות. תגובה אחת הגיעה מגברת בדרום אמריקה, אשר שלחה לי את השיער שלה והציעה שאבנה קן על אדן החלון של המוזיאון. מעטפה אחרת הגיעה עם המון חשבוניות פתוחות ועם הבקשה שאנחנו נטפל בהן! אחרי שהתערוכה המרכזית נסגרה יכולנו "למחזר" את גם התשובות, ולשים אותן בתצוגה.

למרות שהתערוכה הייתה ממוקמת בביתן העיצוב, בכניסה למוזיאון, נדמה שהוצגה ברחבי הארץ, ובמובן מסוים, בכל העולם. בתערוכה ביקרו אלפי אנשים לרבות תעשיינים, אשר באו ללמוד מהמסמכים בתצוגה, ילדים ותלמידים. במקום לשלם כרטיס כניסה, ניתן היה להיכנס לתערוכה תמורת 5 קילוגרמים של נייר או ספרים ישנים שניתן למחזר. כן, לפעמים "המדיום היה המסר".

התערוכה הובילה אותי לחשוב, מתי מה שנאמר הופך יותר חשוב מהדרך בה הדברים נאמרו. התערוכה הפכה לאמצעי להשגת המטרה.

אירוע הלגו היה תערוכה מסוג שונה לחלוטין. אנחנו הגדרנו את החלל הפיזי, החומר, ודרישות הזמן. אבל הפנים של התערוכה השתנו מדי יום, כאשר הקומה כולה ורהיטי התערוכה התמלאו באנשים ובאלמנטים של לגו. היו לנו מספר דברים בתצוגה: היסטוריה של הארכיטקטורה, היסטוריה של צעצועים, מידע טכני על איך מייצרים אבני לגו, וכו'. אף על פי כן, ייתכן והמיצג החשוב מכולם היה היצירתיות של האנשים. אלו הדגימו אותה באופן יומי באמצעות יצירות לגו אשר הרכיבו והציגו לצד תווית אינפורמטיבית אשר היו ממלאים בעצמם. כי החוויה המשותפת של שיתוף מידע ופעילות קבוצתית הפכה את התערוכה למשמעותית עבור המבקרים.

אני הרגשתי שבאמצעות תערוכות העיצוב העברתי בבהירות ובאופן ברור את העובדה שיצירתיות אנושית היא המסר החשוב של המוזיאון, ושהבחירה היא בידינו.

#תערוכתמשחקיפיסול #תערוכתלגו #תערוכתמיחזור #Dylaby #Stedelijk #אוצר #מוזיאוןישראל #מוזיאון #פיסול #חוויה #קהל #חפירהארכאולוגית #יצירתיות