מהגר מאושר - אמן | מחנך | אוצר

תמיד לומדת...לקראת סוף קורס בנושא היסטוריונים ועבודתם, התבקשנו לבחור דמות היסטורית שהשפיעה עלי, ללא היסוס עניתי [בלב] איזיקה. אבא שלי. לפעמים נדמה לי כאילו הייחוס זה 'אבא' לוקח משהו מדמותו ההיסטורית. את מעמדה או נוכחותה הכל כך מרשימה ודרמתית לעולם העיצוב והיצירה המוזיאלית ולכן אני מוצאת את עצמי קוראת לו בכל דיון שאינו משפחתי – בשמו שאהב כל כך, איזיקה. היה בו ייחוד ושונות, הוא לא נשמע מקומי, או ישראלי ואיפשר לחבריו ברחבי העולם לקרוא לו בקול ללא תסבוכת עם העברית.

חזרתי אל ה'מחברות השחורות' – ספרי הסקיצות המוכרים בכדי לברר שאלות של זהות ונדידה, הגירה ושייכות. אמנים, יוצרים ומעצבים, נושאים אותן ממקום למקום, בדומה להתקני חוסן ניידים, המחברות מחזיקות באופן פורמלי מילים ורעיונות, אבל הן משמשות גם כמראות, השתקפויות של מחשבות, פחדים ויצירות לא ממומשות. המחברות של איזיקה, נושאות איתן גם חלקים של יומן, לוחות שנה, מודבקים בהן כרטיסי ביקור של מי שרצה לפגוש ולצידם מילים קצרות כמו "אוסף קטן מעוניינת לתרום". באופן הזה קל יותר, כמי שחוזרת לקרוא בהן, כהיסטוריונית [מתחילה], או חוקרת, להבין מי עוקבת אחרי מי, איך התקיים רצף הדברים, שכן לאמן, יוצר או מעצב, תיארוך עבודתו נדמה תמיד היה לו כמו פרט מיותר ומעיק. דרך דיפדוף אינסופי הלוך ושוב, אני מוצאת במחברות את האמן, האוצר המעצב ואפילו את אבא שלי, כשהם מרכיבים תמונה סוערת של תשוקה ועניין, אהבה ויצירה. האמן, שלפעמים נדחק לשולי העשייה, מחפש את דרכו החוצה ומתפרץ בציורים המכסים פרוטוקולים של ישיבות בקוי רישום שחורים. האוצר, שמבקש לייצר סדר במחשבות הסוערות, מארגן רשימות על רשימות של מחשבות ותאריכים, המעצב שמשרטט רישומי פודסטים וכרזות, מחשבות על חוויה תצוגתית וקהל. ואבא שלי שהדביק מכתבים שלנו באחת המחברות כשנסע רחוק.

אבל מאחורי כולם, נמצא אדם שלא מצא כאן לגמרי את עצמו ונקודת מבטו של המהגר, הפליט לא עזבה אותו מעולם. איזיקה שהגיע כנער לישראל, אחרי מלחמת העולם השנייה, גדל במושב בית הלוי עם הוריו שהגיעו בלית ברירה לארץ וביטאו בקול, את מורת רוחם מהעובדה שלא יכלו להישאר ביוגוסלביה ונאלצו להתגורר בלול תרנגולות נטוש בכפר. בהזדמנות הראשונה שנקרתה בדרכו – הוא יצא ללמודים רחוק מהבית – בבית הספר הטכני של חיל האויר בחיפה ומשם עשה את דרכו והשתבץ כמכונאי מטוסים בצבא. היום, אני יכולה לקשור את הבחירה בבית הספר לחוויה עוצמתית שחווה כילד בתקופת המלחמה, בה נחת בקרבת יחידת הפרטיזנים ביערות יוגוסלביה טייס מבעלות הברית. בכיסו היה דבר יקר ערך עבור ילדי המלחמה – לחם לבן. סבתי, חתכה את פרוסת הלחם ל"קוביות" קטנטנות כך שכל ילד בקבוצה קיבל קצת לחם לבן לטעום. מיותר לציין כי אף אחד מהילדים לא חשב שהוא היה טעים במיוחד...אבל הטייס היה החייל הראשון שראה איזיקה שסימל את הניצחון על הנאצים, החופש והחלום לחזור הביתה. לקראת סוף המלחמה, קובצו יהודי יוגוסלביה במחנה לצד חיילים איטלקיים. האחרונים, שחיבבו את הילד בהיר התלתלים והסקרן, נתנו לו שוקולד, בודאי לימדו אותו מילים קצרות באיטלקית וקראו לו 'במבינו' ילד קטן באיטלקית. לימים יאמר "האיטלקים הצילו אותי בתחילת הדרך".

לא לחינם כנראה, חלקו של העיצוב האיטלקי באוסף המחלקה לעיצוב ואדריכלות שניהל איזיקה במשך שלושים שנה, במוזיאון ישראל – עצום ביחס לאחרים. בצדק. ולא רק בגלל שוקולד. בשנות השמונים והתשעים היו המעצבים האיטלקיים ממובילי התפיסות החדשות ופורצות הדרך בעיצוב, אבל הם גם סימלו עבור איזיקה את הדרך אל החופש היצירתי והממשי כאחד.

את העבודה ערכתי דרך המחברות השחורות, ספרי הסקיצות, אליהן חזרתי בעיניים חדשות. קשרתי את ההיבטים התיאורטיים וההיסטוריים שמהדהדים עבורי כקוראת | חוקרת | כותבת ונוגעים לעיצוב ויצירה מקומית, שפה וסמלים סימנים עבריים של מהגרים שבאו לכאן כדי לחפש זהות חדשה.